ים של זמן עבר מאז עונת הבכורה של ״היונים השחורות״, ולא היה שום סיכוי שאני אזכור את העלילה ואת הדמויות שבה לקראת שובה אל המסך.
הרי כמו ברוב סדרות הריגול הנטפליקסיות, לא תמצאו בדרמה האנגלית הזאת שמובילים קיירה נייטלי ובן ווישו איזשהו אלמנט שהופך אותה לזכירה, למיוחדת, לאמיתית או לסדרה כזאת שתמשיך ללוות אותנו במחשבות דקה אחרי סיום הבינג׳ שלה.
עונה שנייה בלי כיוון
שנתיים אחרי ששודרה, רשמה הצלחה נקודתית ומייד נמחקה מהזיכרון הציבורי - חזרה בסוף השבוע ״Black Doves״ לסיבוב שני, והוא היה חביב, סוחף וכזה שבעוד יומיים לא נזכור ממנו כלום.
ובכל זאת, אולי כדאי להתעכב קצת על הגנריות הנטפליקסית הזאת, שלוקחת סיפור מומצא ופוטנציאלי על אשת ראש ממשלה הפועלת בתור מרגלת של ארגון ביון כוחני מחוץ לרדאר - ולוקחת אותו לשום מקום ובחזרה.
בונד על סטרואידים ברחובות לונדון
בקיצור, גיבורה שמצד אחד משחקת אותה שרה נתניהו בנימוס בריטי, אבל מצד שני מתנהלת כמו ג׳יימס בונד על סטרואידים - מורידה ראשים ברחובות לונדון, שורפת ומפוצצת, אבל איכשהו אף אחד לא מזהה אותה ואיש לא מאבטח אותה.
גברת אשר מפילה עשרות חמושים מגודלי גוף מבלי להישרט. וזה עוד מילא, כי במצטבר כמות החורים בתסריט גדולה יותר מאשר במטריה של קיפוד. ״היונים השחורות״ השקיעו את כל התקציב על אפקטים מפוצצים וסצנות אקשן, עד שלא נשאר כסף כדי לרכוש קצת היגיון בסיפור.
מצד שני, זה כנראה לא באמת חשוב והנה כבר שכחתי על איזו סדרה כתבתי הפעם. איך קראו לה, נו, זאתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו