התגעגעתם למדורת השבט? אז אפשר להפסיק. במוצאי השבת תיפתח ברשת 13 העונה החדשה של "הישרדות", שמבטיחה קצב מהיר, מהלכים דרמטיים והפתעות כבר מהיום הראשון. בעונה, שצולמה באפריל, ישתתפו בין היתר סטפן לגר, שחר סאול, שי חי, עמנואל הורי, לינור סביניק, אבי שושן וליאור דיין, לצד מתמודדים אנונימיים.
וכמובן אי אפשר לחשוב על "הישרדות" מבלי לשנן את השם של גיא זו־ארץ, שמנחה את העונה ה־14 במספר שלו ומספר בראיון ל"היום" על החוויה באי, הניסיון להתרחק מעט מהמציאות בישראל והאובדן המשפחתי שחווה ב־7 באוקטובר.
"כשמגיעים אנשים מוכרים ל'הישרדות', הצופים מאוד סקרנים לראות את האנשים שכולנו מכירים מסביבה אחרת פתאום שורדים על האי. אני מרגיש את הגעגוע לעונת מפורסמים מהשטח, והשנה יש תמהיל מאוד מיוחד. חצי מהקאסט מפורסמים והחצי השני אנונימיים, שיפסיקו להיות אנונימיים אחרי חמש דקות", הוא צוחק.
"המפגש ביניהם היה חזק ועוצמתי, ובכלל בעונה הזאת החלטנו להאיץ את הקצב. זו עונה יותר מהירה, מיידית. מתחילים את הפרק הראשון במהלך שלא עשינו כמוהו ב'הישרדות' בקיצוניות שלו בדרמה מאוד גדולה שקורית בו".
מלא תשוקה לפורמט
חלק מההאצה הזאת קשור לביקורת שיש על כך, שפורמטים בינלאומיים מעבר לים מהירים מאוד והגרסה הישראלית הרבה יותר איטית ונמרחת?
"לא נוכל להשוות את עצמנו ל'הישרדות' ארה"ב. שם זה 12 פרקים, תקציבים פי עשרה מאיתנו, זה לא בר השוואה בכלל. אנחנו בעונה צריכים לייצר מספר פרקים מסוים כדי שהדבר הזה יצליח ויתקדם, ויש לנו שפה שבשנים האחרונות גם האמריקנים טיפה לקחו מאיתנו. שם העונות פחות רגשיות, יותר מתמטיות, קרות ומחושבות. אצלנו זה משהו אחר, מספרים סיפור אחר, מביאים דמויות שרוצים להכיר לעומק. על האי מיטשטש נורא מהר מי מפורסם ומי לא".
14 עונות, ואתה עדיין מתגעגע. מה יש בתוכנית הזאת שמשאיר אותך רעב וסקרן?
"אני עושה את זה כמעט 20 שנה, 14 עונות, אני אוהב את זה. יש לי הזכות לאהוב את העבודה שלי. אני בא אליה בתשוקה, זה לא לדפוק כרטיס. אנחנו חלק מצוות, אין תסריט כתוב מראש ואתה לא יודע לאן זה ילך, אתה מתפתח עם הדמויות בתהליך מפרך וארוך. זו התוכנית הכי ארוכה שמצולמת מחוץ לגבולות ישראל, חודשיים של צילומים אינטנסיביים, ואני מוקף בצוות מאוד טוב, שכבר הפך למשפחה. זו זכות לעסוק במשהו שאתה אוהב".
העיקר הבריאות
עדכנת בחודשים האחרונים במצבך הבריאותי. מה שלומך היום? איך הגב?
"בצילומים קמים בחמש בכל בוקר, ובוקר אחד קמתי ועליתי למכון כושר שנמצא על הר, ושם היתה לי איזו תנועה חריפה בגב. נשכבתי על הרצפה ואמרתי אלוהים, יש לי פה עוד אחריות, עבודה, תן לי לעבור את זה כמו שצריך. שכבתי שם לבד 20 דקות, אין למי לקרוא, הכל פסטורלי, אתה כאילו בגן עדן. הצלחתי לחזור לאט־לאט, לדדות לחדר, והסתדרנו. כמה זריקות וולטרן וכבר באותו היום צילמנו. אז היום אני בסדר, משקיע בפיזיותרפיה, משקיע בגוף, אני מוכן לעונה הבאה".
השנים האחרונות הביאו איתן כאב אישי לצד המציאות הלאומית הקשה, המצמררת והמטלטלת. זו־ארץ איבד את אחיינו עילי שנרצח ב־7 באוקטובר, ומספר על השכול שמלווה אותו גם כשהוא מתרחק מהארץ לצילומים.
איך ההתמודדות עם האובדן משתלבת בנסיעות לצילומים?
"אלה שנים מאוד עמוסות, בעיקר רגשית. שכול זה דבר שלא עובר. הוא נשאר, שוקע, ועם השנים הופך להיות יותר קשה ועמוק ובלתי נסבל. עם כל מה שעובר עלינו במדינה מ־7 באוקטובר, אני זוכר שלקראת הצילומים כבר נורא רציתי לנסוע, קצת לנשום, להשתחרר, לצאת מהלופ הזה. לא באמת מצליחים לצאת כי בסוף זה נשאר לכל מקום שאתה הולך, אבל זה כן עשה לי טוב קצת להתרחק. כשנסעתי לצלם את העונה הקודמת היתה מתקפה של איראן.
"כל נסיעה כזאת מורכבת מהרצון להתרחק, לצד הידיעה שאתה משאיר פה אישה וילדים ואמא, ואחות שלי שהיא אמא שכולה, וזו מציאות משוגעת".
אתה חושב שהצופים יופתעו לגלות את השורדים המוכרים במצבים החדשים?
"ברור. הרי אנחנו לא באמת מכירים מפורסמים. מכירים פרסונה שיוצאת בראיונות, בקליפים, בשירים, אנחנו לא באמת מכירים אותם לעומק, ובפורמט כמו 'הישרדות' אתה לא יכול לחרטט ולמכור דמות או פסאדה. זה יכול להחזיק שלושה ימים אולי, אבל עם הלחץ הפיזי והמנטלי והנפשי - בסוף אתה חייב להביא את עצמך".