בדיוק לפני 40 שנה, ב-22 בספטמבר 1986, התרסקה חללית קטנה לתוך המוסך של משפחת טאנר והביאה אל הטלוויזיה האמריקאית יצור שעיר, מצחיק וחובב חתולים (מבחינה קולינרית בלבד) בשם אלף.
הביקורות הראשונות לא ממש התרשמו. מבקר "לוס אנג'לס טיימס" הווארד רוזנברג קטל את פרק הבכורה ביום שידורו וטען שהסדרה פשוט אינה מצחיקה. הקהל חשב אחרת. בתוך זמן קצר הפך החייזר ממלמק לאחד הכוכבים המזוהים ביותר עם הטלוויזיה של שנות השמונים.
על המסך הכל נראה פשוט: אבא, אמא, שני ילדים וחייזר שמסתתר מהשכנים ומעליב את כולם. מאחורי המצלמה, לעומת זאת, נדרשה הפקה מסובכת להחריד כדי לגרום לאלף להיכנס לחדר, להתיישב על הספה או להרים כוס. רצפת הבית הייתה מנוקבת בתעלות ובפתחים, שחקנים נפלו לתוכם, ימי הצילום נמתחו עד הקצה, וככל שגדלה הצלחת הסדרה כך הלכה ונשחקה הסבלנות של האנשים שנאלצו לחיות בתוכה. שנים אחר כך תיארה אן שדין, שגילמה את קייט טאנר (והלכה לעולמה בחודש יוני האחרון), את החוויה במילים שאינן משאירות הרבה מקום לנוסטלגיה: "לא הייתה שמחה על הסט".
החייזר יצא משקית אשפה
פול פוסקו היה קוסם, מדובב ובובנאי שפיתח את אלף עוד לפני שהייתה סביבו סדרה. לדבריו, דיסני התעניינה בדמות, אבל הוא לא רצה לוותר על השליטה בה ולא היה מוכן לראות אותה הופכת ל"אלף של וולט דיסני". החיבור עם התסריטאי והמפיק טום פאצ'ט, שהיה מאחוריו ניסיון בקומדיות כמו "המופע של בוב ניוהארט" ו"באפלו ביל", הפך את הבובה לרעיון לסדרה: אורח בלתי נסבל שמגיע משום מקום ופשוט מסרב לעזוב.
כשפאצ'ט ופוסקו הציגו את הרעיון למנהל והמפיק ברני ברילסטין, האיש שייצג בין היתר את ג'ים הנסון, ברילסטין לא התלהב בתחילה מעוד בובה במשרדו. אלא שאחרי שפגש את אלף, הוא הבין מיד את הפוטנציאל המסחרי. פאצ'ט זכר אותו מסכם את העניין במילה אחת: מרצ'נדייזינג. ברילסטין חזר אל התקופה גם בספר הזיכרונות שלו "Where Did I Go Right?", שיצא ב-1999, ובארכיון האקדמיה לטלוויזיה, שם הקדיש חלק מסיפור הקריירה שלו להולדת "אלף".
הפגישה הגורלית עם ראשי NBC כבר נשמעת כמו סצנה מסדרה על תעשיית הטלוויזיה. פוסקו הגיע עם אלף בתוך שקית אשפה חומה והחביא אותו מתחת לשולחן. ההסבר התיאורטי על חייזר שעובר לגור עם משפחה בפרברים לא עורר התלהבות גדולה. ואז אלף יצא מהשקית.
על פי גרסתו של פוסקו, שסופרה בין היתר בריאיון ל"הוליווד ריפורטר" ב-2012 ובתולדות הסדרה של "מנטל פלוס", אלף ישב ליד נשיא NBC ברנדון טרטיקוף, בחן את החדר, חיטט באפו וניגב את התוצאה על הז'קט שלו, ואז התחיל להמטיר על המנהלים עלבונות. ברילסטין זכר את האירוע מעט אחרת: לדבריו אלף התעטש על טרטיקוף.
גם האירוע הזה עוד לא הבטיח סדרה. המפיק השותף סטיב למאר נזכר שנים אחר כך, שאחרי צילום הפיילוט טרטיקוף דווקא נטה לוותר עליו. מי ששינתה את דעתו, לדברי למאר, הייתה בתו הקטנה של הבכיר, שהייתה אז בת שלוש או ארבע והתאהבה באלף. "זה מה שגרם לו לומר, 'אוקיי, בואו ניתן לזה הזדמנות'", סיפר למאר.
הצלחה מעולם אחר
בדומה לפגישה עם NBC, גם הליהוק התנהל כאילו אלף היה ישות אמיתית. פוסקו ישב באודישנים כשהוא מפעיל את הדמות, והמועמדים נדרשו למעשה לשחק מולה. למאר זכר מועמדת לתפקיד קייט שאלף החל להתנצח איתה והיא לא הצליחה להחזיר לו. אן שדין כן הצליחה. "כשחקן היית צריך להיות מסוגל להחזיר לו", הסביר. עוד לפני שהיה סט, כבר היה ברור מי הכוכב.
ההתחלה הייתה טובה, אבל עדיין לא הסגירה את ממדי התופעה שבדרך. בעונתה הראשונה סיימה "אלף" במקום ה-28 בדירוג השנתי של נילסן, עם רייטינג ממוצע של 16.5. נתון מכובד מאוד לסדרה חדשה בעלת גיבור שהוא בובה, אבל רחוק מצמרת הטלוויזיה האמריקאית.
בעונה השנייה הגיע הזינוק: "אלף" טיפסה למקום העשירי בארה"ב, עם רייטינג ממוצע של 18.8, בשוויון עם "שנות הקסם". היא הייתה כעת באותה רשימת עשרת הגדולים עם "משפחת קוסבי", "חופשי על הבר", "בנות הזהב" ו"רצח במשיכת קולמוס". גם בעונה השלישית נשמר כוחה: היא סיימה במקום ה-15.
ההצלחה לא נעצרה בגבולות ארה"ב. "אלף" נמכרה לעשרות מדינות והפכה לתופעה בינלאומית, עם קהל גדול במיוחד גם במערב אירופה. בישראל היא עלתה בסוף שנות השמונים בערוץ היחיד, וגם כאן הפך החייזר השעיר במהירות לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם טלוויזיית התקופה.
כבר באמצע העונה השנייה היה ברור שאלף חרג מזמן מגבולות הסיטקום. בדצמבר 1987 תיאר "לוס אנג'לס טיימס" כיצד סדרה שמבקרים אחדים ביטלו שנה קודם לכן כשטות לילדים כבר התברגה אז בין התוכניות הנצפות ביותר בנילסן והפכה את אלף לסלבריטי בפני עצמו. הוא הופיע בשעשועונים ובאירועי טלוויזיה, קיבל סדרת אנימציה משלו בשבת בבוקר, ופניו נראו כמעט בכל מקום.
ברילסטין צדק אפוא כשזיהה מיד את מילת הקסם: מרצ'נדייזינג. בתוך פחות משנתיים אלף כבר לא היה רק כוכב טלוויזיה אלא אימפריה מסחרית. באותה הזדמנות דיווח "לוס אנג'לס טיימס" כי 46 חברות בארה"ב קיבלו רישיון לייצר יותר מ-250 מוצרים בדמותו, מפיג'מות ותיקי גב ועד מברשות שיניים, סקייטבורדים ומטהרי אוויר. המכירות הקמעונאיות של מוצרי אלף בארה"ב היו צפויות לעבור באותה שנה את רף 250 מיליון הדולר, כ-85 מיליון מתוכם מבובות מתוצרת "קולקו". הפוסטר שלו, דיווח העיתון, נמכר טוב יותר אפילו מזה של בון ג'ובי. הבובה שברילסטין לא רצה לראות במשרד הפכה בתוך זמן קצר למכונת כסף.
ב-14 בדצמבר 1987 הגיעה ההכתרה הסמלית ביותר. ננסי רייגן הזמינה את אלף לבית הלבן כדי לבדר את ילדי הסגל הדיפלומטי במסיבת חג המולד. הארכיון הנשיאותי של רונלד רייגן עדיין מחזיק בתיעוד של פוסקו ואלף מופיעים בחדר המזרחי לצד הגברת הראשונה וסנטה קלאוס.
הסלון שהיה שדה מוקשים
עם ההצלחה התחדד הפרדוקס שמאחוריה: על המסך הוא נראה כמו עוד בן בית, אבל מאחורי המצלמה כמעט כל תנועה שלו דרשה מבצע הנדסי קטן.
הבית של משפחת טאנר לא נבנה כמו תפאורה רגילה של קומדיית מצבים. הרצפה הוגבהה בכמטר וחצי כדי שפוסקו ושאר הבובנאים יוכלו לעבוד מתחתיה. תעלות ופתחים נפתחו ונסגרו בהתאם למסלול של אלף בכל סצנה. פוסקו הפעיל את הפה ואת אחת הידיים, ליסה באקלי הפעילה את היד האחרת, ובוב פאפיאנו שלט בחלק מתנועות הפנים והאוזניים. כל זה היה צריך להיראות טבעי, בזמן שהשחקנים שמעליהם זכרו גם את הטקסט וגם היכן אסור להם לדרוך.
הבמאי פול מילר סיפר ל"מנטל פלוס" שכל הוראת תסריט פשוטה כמו "אלף חוצה את החדר" הייתה עלולה להוסיף כשעה לעבודה. בנג'י גרגורי, שגילם את בריאן, בנה הצעיר של משפחת טאנר (והלך לעולמו באורח טרגי ב-2024), זכר שאן שדין יצאה פעם מהמטבח ונפלה היישר לתוך אחד הפתחים. המעצב האמנותי טום פיכטר טען שזה קרה לעוד אנשים, עד שבצוות החלו לקרוא לבורות על שם מי שנפלו לתוכם. מתחת לרצפה כבר התפתחה מעין עיר קטנה של אנשי במה, עם חטיפים, מקררים קטנים ואפילו מקומות לנוח.
גם קהל חי, אחד המרכיבים הבסיסיים בקומדיות מצבים של התקופה, הפך כמעט בלתי אפשרי. פוסקו סיפר שניסו לצלם כך פרק או שניים, אבל ההפסקות הארוכות בין העמדות פשוט הרגו את הקצב. במקום סיטקום זריז מול מאות צופים, "אלף" הפכה למכונה טכנית אטית שבה בדיחה של שלוש שניות הייתה עשויה לדרוש זמן צילום לא פרופורציונלי.
במקרים שבהם היה צורך לראות את אלף כולו, השתמשו בתחילת הדרך במיצ'ו מסרוש, אמן קרקס נמוך קומה שלבש חליפה של הדמות. אלא שגם השיטה הזאת הייתה מוגבלת ומסורבלת, והשימוש בו היה מזערי. רוב הזמן, אלף היה פלא של תיאום בין כמה אנשים שהתכופפו מתחת לרצפה בזמן שהמצלמה הסתירה אותם.
"אל תקראו לו בובה"
המסירות של פוסקו לאשליה הייתה קיצונית כמעט כמו שיטת הצילום. שחקן אורח שהגיע לסט קיבל הוראות מפורשות: קוראים לו אלף. לא "הבובה". גרגורי סיפר שפוסקו רצה שגם בראיונות יתייחסו אליו כחייזר אמיתי ממלמק. מבחינת פוסקו, שהגיע מעולם הקסמים, חשיפת המנגנון הייתה שקולה לקוסם שמסביר לילדים כיצד עשה את הטריק.
לצורך חזרות היה אפילו אלף חלופי ומרופט בשם RALF. הוא נראה גרוע בכוונה, כדי שהבובה הראשית לא תישחק. אנשי הצוות זכרו אותו כגרסה פרועה ומפוקפקת במיוחד של הכוכב, ופוסקו השתמש בו כדי להשתחרר בחזרות מבלי לסכן את המוצר היקר באמת.
ההקפדה הזאת הגיעה גם מחוץ לסט. NBC רצתה שאלף ינחה את "סאטרדיי נייט לייב", אבל פוסקו סירב משום שלא היה אפשר להסתיר אותו מהקהל באולפן. הוא דחה גם הופעה אצל דייוויד לטרמן מחשש שהמנחה יהרוס את האשליה. אפילו ג'ים הנסון רצה להפגיש בין אלף לבין קרמיט ומיס פיגי, ופוסקו לא הסכים. הוא חשש שהציבור יתחיל לחשוב שאלף הוא פשוט עוד חבובה.
העניין היה רגיש במיוחד מפני שברילסטין ייצג גם את הנסון. בזיכרונותיו של ברילסטין, ובהמשך בסיפורים על יחסיו עם הנסון, מתואר כיצד יוצר החבובות לא התלהב בתחילה מהמעורבות של מנהלו בתוכנית בובות מתחרה. בהמשך היחסים התרככו, והנסון עצמו הפך למעריץ של אלף.
עם הפופולריות הגיעה בעיה משונה לפתחם של היוצרים: החייזר הפרוע שהם כתבו כמעין דוד חסר מעצורים, הפך בעיני ילדים למודל לחיקוי. בפיילוט הוא שתה בירה, ופוסקו סיפר שההפקה ספגה על כך ביקורת. אחרי פרק שבו אלף התחשמל כשניסה לאלתר ג'קוזי, NBC דרשה מהסדרה לפרסם אזהרה שלא לנסות את זה בבית.
שיא האבסורד, לפחות לפי המפיקה ליסה באניק, הגיע כשאיש הרשת התקשר להתלונן שבאחד השוטים אפשר לראות את פניו של ישו בקפלי הז'קט של ווילי. באניק חשבה שאפשר באותה מידה לראות שם בונה או את גראוצ'ו מרקס. הסצנה לא צולמה מחדש.
כולם עובדים בשביל הבובה
הבעיה מבחינת השחקנים הייתה שהאשליה עבדה טוב מדי. אלף היה הכוכב. הוא קיבל את הפאנצ'ים, את המרצ'נדייז, את הראיונות ואת תשומת הלב. בני משפחת טאנר נדרשו לבלות שעות מול יצור עשוי פרווה וספוג, להמתין לפתיחת תעלות ברצפה ולתת לו שוב ושוב את השורות שעליהן יוכל להנחית את הבדיחה.
אן שדין סיפרה בכתבת "פיפל" משנת 2000 שהעבודה הייתה "סיוט טכני", איטית, חמה ומייגעת. לדבריה, פרק בן חצי שעה יכול היה לדרוש 20 עד 25 שעות צילום. "טי-וי גייד" דיווח בהמשך שיום צילום היה מסוגל להימתח לכ-18 שעות. שדין תיארה את החבורה כ"משפחה גדולה ולא מתפקדת".
מקס רייט, שגילם את ווילי (והלך לעולמו ב-2019 אחרי שנים של שערוריות ומאבקים בהתמכרויות), היה המקרה הקיצוני ביותר. רייט היה שחקן תיאטרון רציני ומוערך שהגיע ל"אלף" אחרי עבודה על הבמה ובטלוויזיה, ופתאום מצא את עצמו בתפקיד הדמות הרצינית כנגד בובה ששומרת לעצמה את הבדיחות הטובות ביותר. ב"פיפל" הוא הגדיר את העבודה "קשה וקודרת" והודה שבסוף ארבע העונות היה להוט מאוד לסיים. מצד שני, טום פאצ'ט טען בצדק שרייט היה מרכיב מכריע בהצלחת האשליה: המשחק שלו גרם לצופה לשכוח שמולו נמצאת בובה.
דין קמרון, שהתארח בסדרה כחבר של לין, בתם המתבגרת של הזוג טאנר בגילומה של אנדראה אלסון, סיפר ל"מנטל פלוס" על יום שבו ויכוח סביב חזרה הידרדר לצעקות. רייט, לדבריו, התפרץ לבסוף: "שימו את כולנו על מקלות! אנחנו הבובות כאן!" גרגורי זכר מקרה אחר שבו טעה בשורה כשהיה בן תשע, ורייט התפרץ עליו עד שהילד פרץ בבכי.
עם זאת, לא כולם תיארו את המקום כגיהנום. המפיקה באניק אמרה שאם השחקנים היו אומללים, הם היו מספיק מקצוענים כדי לא להפגין את זה.
פוסקו עצמו דחה בריאיון ל"הוליווד ריפורטר" ב-2012 את המיתולוגיה של סט רווי שנאה. הוא לא הכחיש שהעבודה הייתה מתישה וארוכה, אבל טען שזה היה פשוט טבעה של ההפקה המורכבת ושאיש לא זכה ליחס נורא.
אפילו 40 שנה אחר כך אין גרסה מוסכמת למה שהיה שם. למאר הציע הסבר פשוט לפער בין הזיכרונות: לדבריו, בתחילת הדרך היו על הסט הרבה צחוקים, אבל ככל שהשנים עברו והחידוש נשחק, העבודה נעשתה מייגעת יותר ויותר.
החללית איבדה גובה
גם תופעת תרבות אינה חסינה מפני חוקי הטלוויזיה. אחרי השיא של העונה השנייה, הסימנים הראשונים לשחיקה הגיעו בעונה השלישית. "אלף" עדיין הייתה להיט גדול וסיימה במקום ה-15 בדירוג נילסן, אבל כבר ירדה ברייטינג. בעונה הרביעית הירידה הפכה לצניחה: התוכנית כבר מצאה את עצמה מחוץ ל-30 הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית.
המספרים לא היו הבעיה היחידה. אחרי כמעט מאה פרקים, הנחת היסוד שהייתה מקור הקומדיה של הסדרה החלה לכבול את הכותבים. אלף חייב להישאר מוסתר, ולכן כמעט איש מחוץ למשפחת טאנר אינו רשאי לראות אותו. "הוא היה מרותק לבית, אם באמת חושבים על זה", הודה פוסקו שנים אחר כך.
הכותבים המציאו שוב ושוב דרכים לעקוף את הבעיה: אלף יכול לפגוש אישה עיוורת שאינה יודעת כיצד הוא נראה, להופיע בחלום, או להיתקל באדם שיכור שאולי יחשוב שהכול היה הזיה. אל ג'ין, שעבד בסדרה לפני ימיו ב"משפחת סימפסון", נזכר שהם כבר חיפשו נואשות דרכים לפתוח את העולם המצומצם שלה. בנג'י גרגורי ניסח את הבעיה בפשטות: כמה תסריטים כבר אפשר לכתוב כשאלף תקוע בבית של הטאנרים?
המפיקה באניק אמרה בדיעבד ש"אלף" פשוט לא ניחנה באורך החיים של סדרות כמו "חופשי על הבר" או "טקסי": הרעיון המרכזי שלה נשחק מהר יותר. ויקטור פרסקו, מכותבי הסדרה (ולימים יוצר סדרות פולחן כמו "אנדי ריכטר שולט ביקום", "אי אפשר בלי טד" וגם "דיאטת סנטה קלריטה" ו"אבא בהפרעה" של נטפליקס), היה חד אף יותר: לדבריו, עד סוף העונה הרביעית הדינמיקה המשפחתית כבר מוצתה. גם למאר סבר שאם תהיה עונה חמישית, משהו יסודי חייב להשתנות.
בפברואר 1990 הגיעה המכה הברורה ביותר. NBC הודיעה כי החל מתחילת מרץ תועבר "אלף" ממשבצתה הקבועה, ימי שני בשמונה בערב, למוצאי שבת. המהלך היה חלק מטלטלה רחבה בלוח השידורים שנועדה לפנות מקום לניסיון של שורה ארוכה של סדרות חדשות. עבור סדרה ותיקה שכבר איבדה צופים, שבת בערב הייתה מקום מסוכן במיוחד, ואכן נתוניה של הסדרה צנחו עוד יותר.
ובכל זאת, האנשים שעשו את הסדרה לא התכוננו לסיום מוחלט. הפרק האחרון של העונה הרביעית הסתיים כשאלף נלכד בידי הצבא. זה היה קליף האנגר, לא פרק פרידה. פוסקו סיפר שהציפייה הייתה לעונה חמישית, או לכל הפחות להזדמנות לסגור את הסיפור בספיישל בן שעה או בסרט טלוויזיה. ויקטור פרסקו העריך בזמן העבודה שיש סיכוי של כחמישים אחוז שהסדרה תחזור. אילו ידעו בוודאות שלא, אמר, היו מעניקים לה סוף אמיתי.
הסוף שלא תוכנן
התוכנית לעונה חמישית גם מלמדת עד כמה הבינו היוצרים שהנוסחה הישנה מוצתה. במקום להחזיר את אלף לעוד שנה בסלון של הטאנרים, הוא היה אמור להישאר בשבי בבסיס צבאי. בני המשפחה היו יכולים לבקר אותו, אבל העולם שלו היה מתרחב והוא היה מנהל שם הימורים, סוחר בסחורה מפוקפקת ומטריף את אנשי הצבא. במילים אחרות, גם אילו "אלף" הייתה שורדת, היא כבר לא הייתה יכולה להמשיך להיות אותה "אלף".
NBC החליטה לבסוף שלא להחזיר אותה, והקליף האנגר הפך לסיום עגום לסדרה. רק שש שנים לאחר מכן הגיע ב-ABC סרט הטלוויזיה "Project: ALF", שסגר את הקצוות בלי אף אחד מבני משפחת טאנר. גם הוא נועד למעשה לבדוק אם אפשר להקים סביב אלף סדרה חדשה, אך הניסיון לא התרומם.
הפרידה על הסט הייתה אפילו פחות טקסית. "היה טייק אחד, ומקס ירד מהסט, הלך לחדר ההלבשה, לקח את התיקים שלו, הלך למכונית ונעלם", סיפרה אן שדין ל"פיפל". "אף אחד לא היה צריך להגיד 'סוף צילומים', ולא היו פרידות". אחרי ארבע שנים כאב המשפחה שמנסה להתמודד בסבלנות עם החייזר הכי מעצבן ביקום, רייט עשה את מה שווילי טאנר מעולם לא יכול היה לעשות: הוא פשוט הלך.
זה אולי הדבר המרשים ביותר ב"אלף". שום דבר מהעייפות הזאת לא נמצא באמת על המסך. אי אפשר לראות את הבורות ברצפה, את האנשים הכורעים מתחת לשולחן, את השעות שנשרפו כדי להזיז יד שעירה כמה סנטימטרים או את השחקן הראשי שסופר את הימים עד שיוכל לברוח. רואים רק משפחה וחייזר שקשה לא לאהוב.
המלחמה של פוסקו הצליחה. במשך שנים הוא השתדל שאלף לא ייתפס כאביזר אלא כדמות חיה. באופן משונה, ייתכן שהמחיר ששילמו האנשים מסביבו היה ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהצליח. על המסך כולם עבדו אצל אלף. מאחורי הקלעים, לפעמים נדמה שגם הם התחילו להרגיש כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו