גם אם על פניו הבחירה של אבידע ליבני לחקור את הבחירות לכנסת הישראלית של 1981 ולהפוך אותן לסדרה תיעודית היא מונעת טיימינג - זה לא בדיוק כך.
אמנם "בחירות 1981 - קו השבר", סדרה בת שלושה פרקים שפרקה השני ישודר במוצאי השבת (22:00, בערוץ הכנסת 99 ובאתר ערוץ הכנסת), יוצאת בתחילת עונת הבחירות הנוכחית, ושיבוצה בלוח משדרי הערוץ שבו היא עוסקת אינו מקרי.
אבל בכל הנוגע לליבני, במאי מוערך שבין יצירותיו הדוקומנטריות אפשר למצוא שלל פנינים תיעודיות כמו "במדינת היהודים", "האלבומים", "חייב לזוז", "שק של סנטימנטים", "רון ארד: לא בלי כפפות לבנות" והאדפטציה הטלוויזיונית של הפודקאסט "שיר אחד", הסיבה שבגללה בחר להתמקד בנושא היא לפני הכל אישית.
"רוב הנושאים שאני בוחר לעסוק בהם קשורים לדברים שקרו לי", הוא מסביר. "גם 'האשה שאתי' (אלבומו האיקוני של דויד ברוזה, שעומד במרכז הדוקו של ליבני "הקשר הספרדי" שיצא השנה; ע"פ) יצא כשהייתי בן 17, נער או איש צעיר. ובזמנו כבר הייתי ילד מספיק גדול כדי לעקוב אחרי בחירות 81'. זו היתה תקופה ממש סוערת עבור הילד בן ה־11 שהייתי.
"גדלתי באשקלון, עיר מאוד סוערת פוליטית, שבעצם היתה חלק מהבחירות ההן, בגלל המון דברים שהיו קיימים בה - המתח בין אשכנזים לספרדים, בין ימין לשמאל. זו היתה ממש חוויה חזקה. הבחירות האלה וכל מה שסבב אותן - כמו מכות בין ילדים בכיתה על בסיס מה שההורים שלהם מצביעים.
"עלו שם גם שאלות על מה מותר ומה אסור להגיד, משני הצדדים. כשמנחם בגין אומר 'עדות המזרח הן שלנו', או לחלופין, כששמעון פרס אומר 'חומיינים, לכו למדינת פרס'. זה זיכרון ילדות מאוד חזק שלי. זו תקופה נורא מעצבת לאדם. וברמה הפוליטית הבחירות האלה היו דבר נורא חזק, וזה תמיד הלך איתי".
גבולות של איבה
למרות החותם האישי שהותירה על ליבני, מערכת הבחירות של 1981 לא זוכה תכופות למבט רטרוספקטיבי. זהו ליל בחירות 77' שחרוט בתודעה הקולקטיבית כליל המהפך הגדול בין הליכוד למערך.
אבל מערכת הבחירות שהגיעה בסופה של הקדנציה הראשונה של הליכוד כמפלגת השלטון לא נחקרת רבות - פרט לרגעים בולטים במיוחד בה, כמו "נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז, או התגייסותו של ספי ריבלין למאבק הימין ולביקורת נוקבת על מועמד השמאל, פרס. וזה מעניין, בהתחשב בעובדת היותה מערכת הבחירות המקוטבת והאלימה ביותר שידעה ישראל הצעירה עד אז.
אחריה תהיינה מערכות בחירות יצריות יותר או פחות, אבל היא בהחלט סימנה גבולות חדשים של איבה בין שני צידי המערכת הפוליטית. במובן זה היא לא שונה ממערכות השנים האחרונות, ויותר ממזכירה את זו הנוכחית. "עברו 45 שנה - ואנחנו תקועים באותו המקום", ליבני אומר.
"שאלות של 'מי איתנו ומי לא', 'מי זה יהודי ומי לא', מה המשטרה עושה. אתה יכול לקחת נאומים של בגין, לעשות להם קופי־פייסט ולהעביר אותם היום. אז במקום כיכר העיר הולכים לפייסבוק, לטוויטר או לטיקטוק, אבל כשאתה מסתכל על האווירה, על המאבק הזה, ובעיקר על ה'אנחנו והם' - אתה רואה שהשיח הוא אותו שיח.
"היום, כשאני אדם מבוגר יותר ויש לי ילדים משלי, אני מסתכל מסביב ואומר - תיזכרו ב־81' ותחשבו איפה אתם הייתם מול הדבר הזה. למה הדברים האלה קיימים גם כיום? כי יש מי שדואגים שהם יישארו, כחלק מתעמולת בחירות".
חומר מעולה
הסדרה לא עוסקת רק בהשוואה בין אז להיום. כמו דוקו טוב, היא מספרת סיפור בלתי אפשרי על ניצחון מול סיכויים קלושים. "הסדרה מתחילה פחות או יותר בסקר הראשון שעושה מינה צמח, שבו התוצאות מראות ניצחון של 55 מנדטים של המערך מול 29 של הליכוד. זה פער כל כך גדול, שכולם אומרים - אין מה לדבר בכלל, הבחירות האלה גמורות.
"התהליכים החברתיים שקרו הם חומר להיסטוריונים, אבל עבור בן אדם שעושה סרט זה חומר מעולה"
"מה שקורה שם זה מהלך מטורף של בגין, שמתחיל בשלב מאוחר של הבחירות. עד אז הוא היה די מנומנם. עזר ויצמן היה קורא לו 'המנוח'. בשלב מסוים בגין אומר 'היתה לי תחיית מתים'. הוא עומד במרכז הבחירות האלה, ובסופו של דבר הוא מנצח.
"התהליכים החברתיים שקרו הם באמת ברמת השאלות להיסטוריונים. - אבל עבור בן אדם שעושה סרט ורוצה לספר סיפור, זה חומר מעולה! הסדרה הזו מורכבת כולה מחומרים מצולמים ומראיונות סאונד ששכבו בארכיון של כאן 11. הרגשתי שכמעט לא צריך להפריע לדרמה, כי היא כל כך חזקה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו