החיים פה סרט מלחמה - אז למה בכל זאת אנחנו אוהבים סדרות אקשן?

ריצ'ר, עונה 4, אמזון פריים

שוב עולה השאלה הבלתי נגמרת למה בישראל כל כך אוהבים סדרות אקשן. הרי רק בשבועיים האחרונים היו לנו פרשת היעלמות בארגנטינה, ירי בראש של עבריין צמרת עם מסכת סיליקון על פרצופו של הרוצח, ניתוץ פסל אחד, ואנחנו עוד לא סיימנו את החופש הגדול. אז למה צריך גם אקשן בטלוויזיה.

אבל הנה אלן ריצ'סון חזק בדמותו של הגיבור הספרותי, כאשר העונה מבוססת על אחד הספרים היותר טובים בסדרה במקרה הזה, הספר ה־13 של החוקר הצבאי החתיך שמפליא באגרופיו ולעולם לא באמת נפצע.

הפעם הוא מתחיל בחשד של ריצ'ר למחבלת מתאבדת ברכבת התחתית, והופך כרגיל לאירוע שמגיע עמוק למשרדי הממשל האמריקני (בספר עצמו, אגב, הוא מודה שלמד לזהות מחבלים מתאבדים מרב־סרן בצבא הישראלי, אבל בסדרה אמריקנית מצליחה - בטח בעידן הצבי סוכות - איש לא יכניס את ישראל או יפרגן לה, חלילה).

העונה השלישית אכזבה את המעריצים השרופים, שלא היו מבסוטים מהעיבוד הטלוויזיוני, אבל עדיין היא זכתה להצלחה בעולם כולו ולדיבור ברשתות. וזאת אף שמדובר באמזון פריים ולא בנטפליקס, לדוגמה.

חייבים להגיד שהעונה הנוכחית התחילה אש, עם ארבעה פרקים טובים למדי. מעט הישראלים שצופים באמזון פריים כבר מיקמו את הסדרה במקום הראשון.

אולי תכף יתחיל עוד סבב עם איראן ושוב נרוץ למקלטים, אבל התחושה היא שבכל הסטרימרים עדיין נחפש לצפות בסדרות אקשן גם כשהחיים שלנו הם סרט אקשן. אולי במובנים מסוימים זה מעיד על נורמליות. אולי.