יש כל כך הרבה סדרות בז'אנר הזה - אבל יכול להיות שזו הטובה מכולן

בשנים האחרונות אמזון פריים וידאו מיצב את עצמו כמעוז של סדרות נוער. ההצלחה הגדולה ביותר היא "הקיץ שבו הפכתי ליפה", שסיימה את דרכה אחרי שלוש עונות (אם כי יש סרט בקנה), אבל היו גם "מקסטון הול", "היינו שקרנים" ולאחרונה "מחוץ לקמפוס" הלהיטית.

בתווך היו גם כשלונות שאפילו הם היו ממכרים לפני שנשכחו, כמו "הראנאראונדס" ו"מוטורהדס". עכשיו הגיעה גם "סטרלינג פוינט", והיא עולה על כולן.

דרמת ההתבגרות שיצרה הבמאית מייגן פארק ("הגרסה הישנה שלי", או במקור "My Old Ass") עוקבת אחר אנני ג'ייקובסון (אלה רובין, "החוג לאנגלית") בת ה-17, שגדלה בניו יורק עם אחיה התאום קונור (קין רופאלו, הבן של מארק) ואביהם המאמץ (ג'יי דופלס, אף הוא מ"החוג לאנגלית").

חייה של אנני מתהפכים כשהיא יורשת אי על אגם בקנדה מסבה המנוכר, אדם שכמעט לא הכירה. הקיץ שהיא מבלה במקום היפהפה (ונטול הקליטה הסלולרית) הזה, בין חברים חדשים ואהבה ראשונה, הופך לחקירה של ההיסטוריה המשפחתית שלה, ובתוכה מערכת יחסים טעונה עם נערה מקומית בשם רמונה (אמלי הופרלי), שיש לה איתה חיבור בלתי צפוי. 

מסביב לאנני נפרשת מניפה שלמה של מקומיים ונופשים - וההפרדה ביניהם אינה רק גיאוגרפית. אליס (ג'ייקוב וייטדאק-לבואה) הוא בן המקום שנשאר באגם כל השנה ועובד קשה, בנו של ג'ו (ג'פרי דין מורגן, "הבנים", "המתים המהלכים"), הבעלים של המרינה המקומית. רורי (דניאל קווין-טוי) הוא ההפך הגמור: בן למשפחה עשירה שמחזיקה בית נופש בקרבת מקום, ומכר של אנני מניו יורק. 

כמקובל בז'אנר, בין אנני לבין שני הנערים נוצר משולש אהבה קוטבי. או שמא נכון יותר לומר - משולש התאהבות. אבל הסדרה מקדישה לא פחות זמן וקסם לחברות הנרקמת בין הבנות: מלבד רמונה, אנני מוצאת את עצמה בתוך חבורה מקומית שכוללת גם את האחיות הבריטיות אונה (בו בראגסון) ומייפל (מייבל סטראקן), שאמן קמה ועזבה ליבשת אחרת בלי תאריך חזרה.

מעבר למלודרמה

על הנייר אין כאן שום דבר שלא ראינו קודם. ירושה מסתורית, אי על אגם, סוד משפחתי שנפרם שכבה אחר שכבה לאורך הקיץ, וטוויסטים שמגיעים פחות או יותר במקומות שבהם סדרות מהסוג הזה נוהגות לשלוף אותם. "סטרלינג פוינט" גם לא מתכחשת לכך. בבסיסה העלילה סנסציונית ורצופת מלודרמה, אבל כמעט קשה להבחין בזה בגלל האופן שבו היא בנויה.

ראשית, המאקרו אמנם בוטה ומושתת על שערוריות, אבל המיקרו אכן כזה - קטן, והוא מספק משקל נגד קריטי. אין כאן אף דמות של נבל. אפילו המועדים ביותר ליפול לתבניות האלה, רורי ואמו, משורטטים באנושיות. רורי הגון בואכה טוב לב, אמו העשירה והשתיינית דניס לא פועלת מתוך רוע, אלא מטעמי אופורטוניזם מעט מנותק. מיסי פייל התמיד-נהדרת ("צ'רלי בממלכת השוקולד") מזריקה לדמותה הומור וחן שעוזרים גם הם.

באופן כללי, כל הדמויות, הן הצעירות והן המבוגרות, שוגות ותועות ולא פועלות מתוך נבזיות. הילדים משלמים על חטאי ההורים, שעל פי רוב נעשו בתום לב או מתוך שיקול דעת לקוי להדהים.

שנית, פארק, שביימה בעצמה כמה מהפרקים, מנהלת את החבורה הצעירה שלה - שכמקובל בז'אנר, מורכבת מצעירים יפהפיים בצורה בלתי סבירה - בשיטה הקרובה הרבה יותר לסרטי אינדי מאשר לדרמת נוער של שירות סטרימינג ענקי. אלה רובין - שנראית כשילוב של אן האתאוויי (ואף גילמה בעבר את בתה), ווינונה ריידר ורייצ'ל וייס - נושאת את רוב המשקל על כתפיה, ועושה את זה בטבעיות ובחן עצומים שלמעשה מגדירים את הסדרה כולה. 

שאר השחקנים לא נותרים מאחור. דמויותיהם מאלתרות, נכנסות זו לדברי זו וזורקות בדיחות גרועות שאף אחד לא צוחק מהן - וגם לא אמור. כמו בחיים, אף אחד לא ממתין לסוף הרפליקה של האחר כדי לומר את שלו, ובני 17 בפרט לא ניחנו בשנינות יוצאת דופן.

אותו הסבון בתחושה כל כך שונה

הגישה הזו מעלה על הדעת קלאסיקה אחרת של מפיקי "סטרלינג פוינט", ג'וש שוורץ וסטפני סאבאג'. השניים אחראים לשפע של סדרות בז'אנר, בראשן "אחת שיודעת" ו"האו-סי". האחרונה בפרט מזכירה את "סטרלינג פוינט" בהרבה מובנים. גם בעיסוק בפער המעמדי, גם באלמנט הדג מחוץ למים ובעיקר בעשייה. דאג ליימן, שביים את פרק הפיילוט של "האו-סי", לקח סבונייה לכל דבר וצילם אותה במצלמת יד. 

ההחלטה הזו לבדה יצרה סדרה שנראתה שונה לחלוטין מכל דרמת נעורים אחרת שהייתה אז על המסך. העלילות נשארו מופרזות ומוכרות; האופן שבו צולמו שינה את כל התחושה - גם עבור הצופים.

"סטרלינג פוינט" עושה מהלך מקביל, רק שהכלי שלה אינו המצלמה אלא השחקנים. הם מגובים בכתיבה שנמנעת מהמהמורות שהייתה עלולה ליפול בהן. הדרמות הסוערות משורטטות ברגישות נוגעת ללב, שרק הולכת וניכרת ככל שהן מתעצמות, ובאמינות שמאפשרת לדמויות להיות פגיעות - ולנו לרצות לחבק אותן.