המשטרה חיפשה כותרות, לא נעדרות: האמת מאחורי הנעלמות יהלומי

הנעלמות יהלומי | כל הערוצים, כל השבוע

כשאמא של מרקו עלתה על אונייה ונעלמה בארגנטינה - משטרת ישראל לא התנדבה לעזור בחיפושים אחריה. גם בלב, כמו בים, סערות יש וגם סודות, אבל מדינת ישראל לא תיתן לאף אחת לברוח מכאן בשקט עם הסודות שלה לבושה בפיג'מת מיקי מאוס - מבלי שכולנו נדע מה ולמה.

גם אחרי פתירתו, סיפור הבריחה של מלי וליאל יהלומי, שבחרו להיעלם מיוזמתן, לא עזב את שידורי החדשות. ישראלים מנתקים קשר מדי יום בכל מקום על כדור הארץ, אז מה הפך דווקא את המקרה הזה לסערה לאומית?

לדעתי, זה האיום הפח"עי שנזרק לאוויר בתחילת הפרשה. ספקולציות על חטיפה ממניעים לאומניים הושמעו על ידי המשפחה המודאגת; ממש כפי שעשתה לפני חודש משפחת קוגן, שהצליחה לייצר מודעות ציבורית להיעלמות יובל בן ה־4 אחרי שהלך לאיבוד בחוף אשקלון. כי פשע על רקע לאומני ישר מקפיץ את כל המערכת, ומייד שובה את תשומת ליבם של השר האחראי, הציבור והתקשורת - מה שמאלץ את המשטרה להתאמץ בהגזמה, לחפש ולמצוא.

בעוד המשטרה האוסטרית לא התרגשה משתי נשים שנעלמו מרצונן, מקבילתה הישראלית יצאה מגדרה כדי לפצח סיפור שאין בו (נכון לעכשיו) מניע פלילי או אלמנט אחר המצריך את התערבותה. אפשר לקרוא לזה פוסט־טראומה של 7 באוקטובר, ערבות הדדית מופרזת, אבל גם אובדן פרופורציה וחדירה לפרטיות.

אז מדוע כחולי המדים המשיכו לרכוב על הנשים הללו ולזלזל בפרטיותן ובזכותן להיעלם גם אחרי שהתעלומה פוצחה? מדוע במשך שבוע הפיצו עליהן מידע בתדרוכים לעיתונות, רדפו אחריהן כמו אחר אחרוני העבריינים וגם עטפו את המסתורין בצו איסור פרסום שהעצים את גל השמועות סביב הפרשייה?

הסרטונים של מלי וליאל נתפסות בארגנטינה על ידי נציג רשמי של המשטרה, כולל הוראה לאמברגו של הפרסום בשמונה בערב, בתוספת אינספור שוטרים שדילגו אמש בין האולפנים כדי לחגוג הישג מזויף, הבהירו לנו: המטרה האמיתית היתה יחסי ציבור ופרסום חיובי למשטרה. אולי ככה לא נבחין כמה קל היה לרכוב על גבן של שתי נשים בשביל זמן מסך.

כשאמא של מרקו עלתה על אונייה ונעלמה לה בארגנטינה - משטרת ישראל לא התנדבה לעזור בחיפושים אחריה, ומזל שכך.