3 ערוצים שידרו אותו ראיון - בכי אחד הסגיר הכל

יואב הורוביץ לקח את ירון אברהם לגבעה בגוש עציון כדי לבכות. הוא בכה על עתיד המדינה, הוא בכה על אביו שכבש את הגבעה הזו במלחמת השחרור, הוא בכה על המצב. הוא לא התייפח, רק הזיל דמעה באלגנטיות וכעבור רגע הסתיר בידו את עדשת המצלמה ודרש להפסיק לתעד.

זה היה גם בכי פוליטי. בכי של יחסי ציבור. בכי שלרגע אחד בידל את הראיון של ערוץ 12, לעומת הראיונות שהעניק לערוצים 11 ו־13, שבהם הורוביץ לא דמע, אך אמר בדיוק אותו דבר.

אותו ראיון בדיוק, בשלושה ערוצים

דבר כזה לא קורה כל שבוע ולא כל שנה - שלושה ערוצים שידרו בשישי בערב ראיון זהה עם אדם לא מפורסם, ועטפו אותו בהגדרות גדולות. ״האיש שראה הכל״, ״איש סודו של נתניהו פותח הכל״, הם כינו את האיש שהיה שם פעם והיום מכהן בתור איש סודו של גדי איזנקוט - היריב הפוליטי הכי גדול של רה״מ.

25 דקות כדי לדקלם את מסרי הקמפיין

כידוע, כל מה שהוא אנטי־נתניהו מייד מטמטם את כל הערוצים - והורוביץ, מסתבר, הוא אחד כזה. הוא, מצידו, לא חידש דבר שלא ידענו. הוא סירב לחטט בסיפורים היסטוריים או לנפנף בכביסה מלוכלכת, ובוודאי שלא הציג איזשהו אקדח מעשן על המתרחש בלשכת רה״מ.

ועדיין, האיש קיבל ספוט שכל מי שחפץ בחשיפה יכול לחלום עליו. 25 דקות מהודקות ב״אולפן שישי״ וכמעט עשרים דקות בשתי המהדורות המתחרות רק כדי לדקלם בסינכרון את מסרי הקמפיין.

שאלו על העבר, ויתרו על העתיד

שבע שנים חלפו מאז עזב הורוביץ את לשכת נתניהו, ולכן השיח איתו השתקע באירועי העשור הקודם. ירון אברהם, ליאור קינן וגילי כהן, כל אחד בערוצו שלו, שאלו אותו על מגנומטרים ועל התפרצות אלימה של רעיית רה״מ, הם ביקשו את דעתו על כתבי האישום ועל קטארגייט, התעניינו מדוע נתניהו מסרב לפרוש ועוד ועוד.

היה מועיל יותר אם היו מנצלים את הראיון כדי להבין ממי שמעצב תוכניות עבודה למועמד המוביל - כיצד בכוונתו לשקם את המדינה. אבל חזון ודרכי פעולה לא ‏מייצרים עניין ורייטינג כמו רכילות ישנה.

אחת משלוש מסקנות מטרידות

אם שלושה עיתונאים שאלו את אותן השאלות, וקיבלו את אותן התשובות, אז המסקנה היא אחת משלוש: או שהם מראיינים בנאליים ומקובעים, או שהשאלות סוכמו מראש או שהמעגל של איזנקוט סובב בקלילות שלושה ערוצים כדי לייצר שיח ציבורי כרצונו.

אני לא יודע מה מהאפשרויות האלו יותר מטריד, כשאנחנו נכנסים לתקופה הכי משמעותית לפני הבחירות. אח״כ ניהלו באולפנים דיונים האם הראיון המשעמם הזה הזיק לנתניהו או עזר במשהו לאיזנקוט; בתכלס, הוא בעיקר הזיק לתקשורת ששידרה אותו.

המהלך היחצני שמאחורי הראיון

כשגוף כלשהו, מסחרי או פוליטי, מצליח למכור לתקשורת סיפור מסוים (ראיון, במקרה הזה) שמתפרסם במקביל בשלושה ערוצים שונים - זו לא עיתונות, אלא מהלך אסטרטגי־יחצני. זה לא חדשות - זאת תעמולה.