סיפורה של גיתית פישר כדיילת קרקע מתוסכלת בנתב"ג, שעומד במרכזה של הסדרה "בודקת" שפישר יצרה ומככבת בה, הצליח לכבוש את המסך ותשומת הלב הישראלים. הבחירה להתמודד עם קשיי החיים באמצעות הפיכתם לסדרת טלוויזיה היא אמיצה ומרתקת – ופישר אינה הראשונה שהולכת בנתיב הזה. הנה עוד 9 סדרות מהשנים האחרונות שהכוכבות שלהן יצרו אותן על בסיס חייהן האמתיים, ברמה זו או אחרת:
מחו"ל
"פליבג" (BBC, 2016)
פיבי וולר-ברידג' יצרה את "פליבג" (“Fleabag”) כמונולוג בן עשר דקות, שהפך למחזה ואחר כך לסדרה פורצת דרך בבי.בי.סי. הכינוי המשפחתי שלה הוא "פלי", ואביה החורג אכן אמן, אבל וולר-ברידג' חזרה והבהירה בראיונות שהסיפור עצמו מומצא.
בפודקאסט "How to Fail" היא קראה תיגר על ההנחה הרווחת לפיה דמויות נשיות מורכבות חייבות לבוא ישירות מהחוויה האישית של הכותבת, ואמרה שהיא מעדיפה להניח שהקהל טועה בגלל הריאליזם של הכתיבה, ולא מתוך אמונה שיש תקרה ליצירתיות הנשית. "גם נשים יכולות להמציא – לא הכל (מה שנשים כותבות) זה היומנים שלנו!", היא אמרה. לדבריה, ההשראה לא הגיעה מאירועים שקרו לה, אלא מהפחדים הגדולים ביותר שלה – לאבד חברה טובה, לאבד את אמה, לא להסתדר עם בן הזוג החדש של אביה.
"בנות" (HBO, 2012)
לינה דנהם הלכה בכיוון ההפוך לגמרי. ב”בנות" (“Girls”) שיצרה, כתבה וכיכבה בה, הדמות הראשית היא כמעט העתק שלה – כותבת שאפתנית שהוריה מנתקים אותה כלכלית, בדיוק כמו שקרה לדנהם עצמה.
דנהם סיפרה ל-NPR ש"כל דמות היא פיסה ממני, או מבוססת על מישהו קרוב אליי”. השותפה שלה להפקה, ג'ני קונר, אמרה לניו-יורק מגזין ש"משהו קורה ללינה בערב, והיא מגיעה למחרת עם פיץ’ (רעיון לפרק) על זה”.
“להרוס אותך" (BBC/HBO, 2020)
מיקיילה קול הלכה עוד צעד קדימה. יוצרת "Chewing Gum" (“מסטיק") נאנסה בזמן שכתבה את העונה השנייה של אותה סדרה, ומהחוויה הזאת נולדה “להרוס אותך” ("I May Destroy You"). קול סיפרה ל"דדליין" שהחלה להקליט הודעות קוליות בטלפון אחרי שיצאה מתחנת המשטרה, בלי להחליט שהיא מתכוונת להפוך אותן לתסריט. כדי לכתוב את הסדרה היא גם יצאה מעבר לסיפורה האישי: היא חקרה חוויות של אנשים אחרים סביב הסכמה מינית, כדי להבין שהיא רחוקה מלהיות היחידה שהתמודדה עם גבולות מטושטשים.
“ברוד סיטי" (Comedy Central, 2014)
אבי ג'ייקובסון ואילנה גלייזר היו שתי חברות שהתאמנו יחד באלתור בניו יורק. מהחברות הזאת נולדה "ברוד סיטי" (“Broad City”, או בתרגום חופשי "עיר רחבה") – קודם כסדרת רשת עצמאית (2011), ואחר כך סדרה ב-Comedy Central. ג'ייקובסון הסבירה בריאיון ל-NPR שהדמויות בסדרה הן גרסאות מוגזמות של עצמן. גלייזר תיארה זאת באופן דומה, ואמרה שהדמויות עברו דרמטיזציה, אבל הדינמיקה ביניהן מבוססת על המציאות.
"מינדי" (Fox/Hulu, 2012)
מינדי קיילינג כתבה את "The Mindy Project" על דמות של רופאת נשים שהתבססה על אימה, שחייה היו מבחינתה שווים מבט מעמיק באמצעות דרמטיזציה טלוויזיונית. כשנשאלה כמה מהדמות היא ביוגרפית, קיילינג אמרה שמדובר באחוז גבוה יותר מזה של דמות אחרת שכתבה בעבר, אבל הדגישה כי הדמות הרבה יותר פרועה משאימה היתה אי פעם.
"דברים טובים יותר" (FX/Hulu, 2016)
פמלה אדלון הרחיקה לכת בכיוון אחר: "Better Things", שיצרה עם לואי סי.קיי, מבוססת על חייה כשחקנית וקריינית שהיא גם אם חד-הורית לשלוש בנות. אדלון עצמה תיארה זאת כך: "סאם היא אני עם גלימה", ובראיון מאוחר יותר תיארה את הסדרה כ"גרסה מוגזמת של החיים שלי".
מישראל
"מטומטמת" (HOT3, 2016)
בת חן סבג כתבה את דמותה של שירי אזוגי לאחר שמאסה בתפקידים ה"ילדותיים" שאליהם לוהקה בשל המראה שלה. הקשר בין השחקנית לדמות אינו עלילתי, אלא רגשי, כפי שהיא עצמה הגדירה בריאיון ל-ynet: "שירי היא סוג של שדונת שקיימת בי באיזשהו מקום, מאיזושהי תקופה בחיי, כמובן בהקצנה. שירי ואני עובדות מאותו פצע".
"מקום שמח" (כאן, 2025)
"מקום שמח" של נועה קולר עוסקת באישה בת 40 שמטפלת באמה החולה המבקשת למות ובנישואים שנשחקו – וגם כאן קולר לא מנתקת את עצמה מהחומר. לדבריה, הקווים המשפחתיים בסדרה יונקים מחייה האמתיים: מכיוון שהוריה גרושים ואמה אינה בזוגיות, היא מוצאת את עצמה ביחסים מאוד קרובים עם אימה, שגם היא, כמו דמותה של תיקי דיין, חולה בסכרת (אך לא ביקשה מקולר לבצע בה המתת חסד). אפילו המשבר בנישואים מבוסס על מה שעבר עליה ועל בעלה בתקופת "חזרות".
“אורי ואלה" (HOT3, 2016)
דינה סנדרסון, בתו של המוזיקאי דני סנדרסון, גם היא הפכה אירוע בחייהם האמתיים לסדרת טלוויזיה: ב"אלה ואורי", שבו משחק שלמה בראבא את אביה, מוצגת מערכת יחסים מורכבת, כמעט רומנטית, בין האב ובתו שמתאבלים על האם המתה תוך כדי ניסיונות לנחם אחד את השני בלי להפריע יותר מדי למסלול חייהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו