לא רק ערוץ 14: כך הטלוויזיה מרסקת את החברה הישראלית

שידורי ט' באב בערוצים המרכזיים

כאשר עוסקים בחורבן הבית, כפי שבחרו לעשות אמש בשידורי הטלוויזיה השונים, עולה השאלה: מה תפקידה של התקשורת בכל הקשור לחורבן הבית, שהפסימיים שבינינו טוענים כי הולך ומתקרב שוב.

קל להפיל את המצב על נבחרי הציבור הבעייתיים שלנו, מראש הממשלה ועד אחרון הניסים ואטורים למיניהם. אבל זוהי כמובן הבחירה הצפויה ביותר וזאת שמביאה את הרייטינג, ואכן זה מה שאנחנו בתקשורת עושים כל השנה. קל להראות לצופים היכן אריה דרעי אחראי לקריסה המסתמנת של החברה הישראלית, אבל קשה יותר להסתכל פנימה אל תוך המערכות עצמן.

איך כל ערוצי הטלוויזיה מייצגים אג'נדה? מתי בפעם האחרונה צפינו בחדשות בטלוויזיה - לא בכתבות מגזין, בחדשות פרופר - מבלי לחשוד שעובדים עלינו בעיניים?

מפרשת שדה תימן והפצ"רית ועד צפייה (גם על מיוט) ביעקב ברדוגו, מהניסיון הנואש של ערוץ 13 להישאר רלוונטי כקול השמאל, ועד מלחמת הקיום של i24.

והשאלה החדשה: מה האינטרס של ערוץ 16, והאם הוא יהיה כאן אחרי הבחירות? היינו אומרים משהו על מהדורת החדשות של כאן 11, אבל הרייטינג מעיד כי חבל שאין כל יום מונדיאל.

הטלוויזיה הישראלית, כמו חלקים אחרים בתקשורת כמובן, מאבדת מכוחה ומהרלוונטיות שלה, אך תרמה לא אחת לשיסוע ולפילוג בעם לא פחות מכל הזבל ברשתות החברתיות השונות.

אפשר כמובן להצביע על ערוץ 14, אבל אפשר גם להסתכל על יום שישי בטלוויזיה של ישראל: קשת. צעקות, מריבות, צעקות, וחוזר חלילה. אפשר היה, נניח, להיזכר שפעם בטלוויזיה שלנו בשישי בערב עוד דיברו על ספרות.

היו מאיר שלו ושלמה ניצן ואפילו סרט בערבית, מי היה מאמין. אבל הרייטינג מוכיח שאנחנו לא רוצים ספרות ולא רוצים תרבות גבוהה. איך אומרים שם בשישי בערב: מה ששלה שלה ומה ששלו שלו.

חלקה של התקשורת הישראלית, ובמרכזה הטלוויזיה, במה שקרה לנו ובמה שעוד יקרה לנו גדול ומשמעותי. ובשביל זה לא צריך לצום יום אלא חודש.