איש התקשורת המיתולוגי חיים יבין הלך לעולמו היום (רביעי) והוא בן 93. יבין היה חתן פרס ישראל, ממייסדי הערוץ הראשון והמגיש הראשון של מהדורת החדשות ששודרה בו.
בצער רב, שידוריו של "מר טלוויזיה" הגיעו לסיומם. יבין מותיר אחריו את יוסיפה רעייתו, בניו יונתן, מייקי וחגי, בני משפחותיהם, נכדים ונכדות.
יבין נולד בגרמניה בשם היינץ קלוגר ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן שנה. בבגרותו למד בתיכון בקריית מוצקין, אולם לא סיים את לימודיו. את בחינות הבגרות השלים אחרי שירותו הצבאי.
לאחר שחרורו החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים והשלים תואר ראשון בספרות עברית ואנגלית. הוא נכנס לתעשיית התקשורת בישראל בשנת 1956, כשהחל לעבוד בתחנת הרדיו הממלכתית קול ישראל.
ב-1962 הוא ייסד את שידורי "הגל הקל", שלימים הפך לרשת ב'. בהמשך, יבין נמנה על מקימי הערוץ הראשון והגיש את מהדורת החדשות הראשונה ששודרה בטלוויזיה בישראל בשנת 1968.
יבין היה חלק מצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, מה שהפך לערוץ הראשון, בו השתלב כמגיש מהדורת "מבט לחדשות". במשך עשרות שנים הופיע על המסך, מזוהה יותר מכל מגיש אחר עם הגשת החדשות, כשהגיש את מהדורות "מבט לחדשות", "יומן השבוע", "מבט שני" ועוד.
בשנות ה-70 שימש יבין גם כשליח רשות השידור בארצות הברית ובהמשך ערך את "מבט", ניהל את מחלקת החדשות בטלוויזיה, ערך והגיש את "מבט שני", ויצר סרטי תעודה רבים.
בשנים 1986–1990 היה מנהל הטלוויזיה הישראלית, אז יצר את התוכניות "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת". ב-1993 שימש ככתב רדיו וטלוויזיה בגרמניה, שם עמל על סרטו התיעודי "ברלין - ירושלים וחזרה".
הקריירה הענפה של יבין הייתה שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא טבע את האמירה ההיסטורית "גבירותיי ורבותיי - מהפך!", בעת שנחשפו תוצאות המדגם שבישרו על ניצחון הליכוד בראשות מנחם בגין בשנת 1977. במשדר זה נעשה לראשונה שימוש במדגם, ובסקר שתוצאותיו שודרו עם סגירת הקלפיות, לפיהן תם עידן שלטון מפא"י הוותיק, שהוביל מאז קום המדינה.
בשנת 1995, יבין הוביל את השידור הדרמטי בליל הרצח והיה מראשוני המדווחים על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין.
במקביל לעבודתו בטלוויזיה, הנחה יבין קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמוסדות נוספים. הוא עבר לתקופה קצרה לערוץ 2 בשנות ה-90, שם יצר, ערך והגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" בזכיינית קשת, תוכנית ששרדה עונה אחת בלבד, אולם בספטמבר 1998 שב לבית הטבעי שלו להגיש את מהדורת מבט בערוץ הראשון.
לצד הגשת חדשות, הקליט בשנות ה-70 אלבומי סיפורים לילדים בהם "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" מאת איאן פלמינג, "סיפורי באבאר הפילון" (עם דליה פרידלנד) מאת ז'אן דה ברונוף, "ג'ק ושיח האפונים", "אלאדין", "מר שמח וידידיו" מאת רוג'ר הרגריבס (עם אסתר סופר) ועוד, תקליטים בהם שימש כקריין וגם שיחק דמויות וביצע שירים. כמו כן הופיע תחת שמו משחק קופסה ושמו "חידון טלוויזיה".
ב-10 במאי 2007 הודיע חיים יבין כי בכוונתו לפרוש מהגשת מהדורת "מבט" לאחר כ-40 שנה בהן הגיש אותה וב-4 בפברואר 2008 הגיש את המהדורה האחרונה שהסתיימה במסך מפוצל לארבעה חלקים, כשמגישי החדשות בשני הערוצים המתחרים מיקי חיימוביץ', יעקב אילון ודני קושמרו, מברכים אותו לרגל פרישתו.
עוד מפועלו - הגשת תוכנית אישית בתחנת הרדיו "רדיו ללא הפסקה", ועשיה דוקומנטרית עניפה עם סדרות וסרטים תיעודיים אותם יצר וערך בהם גם הסדרה הדוקומנטרית "ארץ המתנחלים" בערוץ 2 שעסקה בסקירת המצב בשטחי יהודה ושומרון, על פי נקודת מבטו, שיצרה סערה ציבורית וזכתה בפרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר.
בדצמבר 2016 טענו שתי נשים כי הטריד אותן מינית, טענות אותן הכחיש. ב-2017 בעיצומה של מהפכת תנועת "Me Too", העיתונאית נרי ליבנה טענה בריאיון כי חיים יבין אמר לה: "אם נהיה חברים ממש טובים - אז תהיה לי עבודה טובה בשבילך", טענה שגם אותה הכחיש וכינה "שטויות".
יבין זכה בפרסים ושבחים לאורך הקריירה המפוארת שלו, בהם פרס ישראל בתחום התקשורת, פרס על מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, פרס על מפעל חיים, במסגרת כנס אילת לעיתונות של אגודת העיתונאים בתל אביב, ותואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
בני משפחתו של יבין כתבו: "בצער עמוק אנו נפרדים מבעלי, אבא, סבא, שהגיע לשיבה טובה". הלווייתו תתקיים בבית העלמין גבעת השלושה ביום שישי בשעה 11:00.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו