החיים, לארי והמרדף אחר האומללות | HBO max
ליום הולדתה ה־250 קיבלה ארה"ב עוגה, זיקוקים, מונדיאל - ואדם ממושקף, מקריח, קטנוני ומעיק באמצע המסיבה, שנחוש להסביר לאומה החוגגת מה לא בסדר איתה.
אפשר להסתכל על הסדרה החדשה של לארי דיוויד, "החיים, לארי והמרדף אחר האומללות" (Life, Larry And The Pursuit Of Unhappiness), בתור מתנתו של היהודי הכי נרגן בטלוויזיה לאמריקה. מתנה שאף אחד לא באמת ביקש. תוכנית מערכונים תקופתית לציון יום העצמאות העגול, שעושה למיתולוגיה האמריקנית את מה שלארי עושה בכל מפגש חברתי - מתיישבת באמצע ומתחילה להתלונן.
אז איך הסדרה? כמו ארוחה אצל חבר בן 79 שכבר 30 שנה מבשל את אותו תבשיל: לא מפתיע, לא ברמה של פעם, ובכל זאת - נהניתי מכל רגע. היא קצת כמו "תרגיע" בתחפושת. קצת כמו "היהודים באים", אם חיפשתם השוואה בעברית, אבל לגמרי בסגנון המזוהה איתו. כי לארי דיוויד פשוט עשה עוד תוכנית של לארי - כמו "סיינפלד", כמו "תרגיע", כמו כל מה שהנודניק הכי גדול בתולדות המסך נגע בו אי־פעם.
אבל אלה לא רק ההבחנות החברתיות שמשתלבות כאן עם סיפורים היסטוריים. זו גם הראייה הפוליטית, שמוטחת כאן בפרצוף של הצופים. את הסדרה מפיקים ברק ומישל אובמה באמצעות חברת ההפקה שלהם. ככה זה באמריקה: נשיא מסיים קדנציה והופך למפיק טלוויזיה (ומשתתף באיזה שני מערכונים לאורך הפרקים). טראמפ, שבעצם עשה את הדרך ההפוכה (מהמסך לבית הלבן), רק מוזכר ברמיזות, בעיקר בהקשרים שליליים, ואפילו מתואר כסוציופת במערכון שבו רוב ריינר המנוח מגלם את ג'ורג' וושינגטון.
כידוע, ההומור של לארי דיוויד עובד כשהעולם סביבו אמיתי והוא היחיד שרואה את האבסורד. אבל כשהעולם מורכב רק מדמויות היסטוריות וחלולות שנועדו לשמש קונטרה לפאנצ'ים שלו - פתאום הנודניק מאבד מהחינניות שלו. וזאת רק אחת מהבעיות של "המרדף אחר האומללות", שסובלת מחוסר יציבות מובהק באיכות המערכונים.
כסדרת מערכונים היא בינונית. אבל כהזדמנות לראות את לארי דיוויד חובש פאות מוזרות וצועק על אנשים - היא שווה כל רגע, ומשתבחת כשהמבט ההיסטורי לא מכוון אל מעשיהם של האנשים הגדולים, אלא אל הקטנוניות הטבעית של בני האדם. פתאום קל יותר להבין את העל־זמניות של השיט האנושי.
בסוף פרק הבכורה, כשלארי דיוויד הטריד בספסל הקדמי של האוטובוס את רוזה פארקס, שאל אותה שאלות מטרידות והזיע בהגזמה עד שגרם לה לעבור למושב האחורי - עלתה בי מחשבה: האם יכול להיות שההיסטוריה פחות רומנטית ממה שסיפרו לנו? האם בעוד 250 שנה מישהו יגלם את לארי דיוויד במערכון תקופתי?
ביום הולדתה ה־250, אולי זו המתנה הכי כנה שאמריקה יכולה לקבל: תזכורת לכך שבני אדם תמיד היו ותמיד יהיו בלתי נסבלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו