אמש (שני) צפיתי בריאיון של רביב דרוקר עם יובל וילנר וזה היה אחד הדברים הכי קשים שראיתי בטלוויזיה בזמן האחרון. לא בגלל צעקות ולא בגלל דרמה - דווקא בגלל השקט, בגלל התחושה שמתרחשת מול העיניים שלי פעולה מאוד מתוחכמת של טשטוש. טשטוש בין מי שטוענות שנפגעו לבין מי שמואשם שפגע בהן. טשטוש בין כאב לבין ניהול תדמית. בין פחד לבין יחסי ציבור. והתחושה הכי קשה הייתה שהצופה כמעט מתבקש לשכוח לרגע איפה נמצאים פערי הכוח.
לאורך הריאיון נבנה דיוקן אנושי, מורכב, רגשי, כזה שמזמין אמפתיה. וזה בדיוק מה שהפך את הצפייה לכל כך לא נוחה. כי בזמן שהחשוד מקבל זמן מסך שמאפשר להסביר, להרגיש, להתלבט ולהישבר, הנפגעות שוב נדחקות לעמדה המוכרת שבה הן צריכות להצדיק את עצם הכאב שלהן. שוב הן הופכות, גם אם לא במכוון, לעוד צד בסיפור.
וכשזה קורה בטלוויזיה, זה אף פעם לא נשאר רק בטלוויזיה.
כי כל אישה שצפתה בזה יודעת בדיוק מה היא ראתה: היא ראתה כמה מהר אפשר להפוך סיפור של פגיעה לדיון על "מורכבות". כמה קל לייצר תחושה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, גם כשיש צד אחד שנדרש להמשיך לחיות עם השלכות נפשיות וצד אחר שמקבל במה לנקות את שמו בפריים טיים.
ויש פה משהו רחב יותר מהריאיון עצמו, יש פה מסר ציבורי מסוכן. כי אם גם אחרי שנשים מדברות, מתלוננות, נחשפות ומשלמות מחירים אישיים עצומים, התוצאה היא מופע טלוויזיוני שמייצר סימטריה רגשית בין הפוגע לכאורה לנפגעות. מה בדיוק נשים אמורות להבין מזה? איזה אמון זה אמור לייצר?
עיתונות צריכה לשאול שאלות קשות, אבל היא לא אמורה להיות בית משפט. גם לחשוד יש זכות להגיב ולהציג את גרסתו. אבל, יש הבדל בין הצגת גרסה לבין בניית סיפור שמטשטש את יחסי הכוח שבתוכו. יש הבדל בין לראיין אדם לבין לעטוף אותו בשפה ובעריכה שגורמות לצופה כמעט לשכוח על מה בעצם מדובר.
וזה אולי הדבר שהכי נשאר איתי אחרי הריאיון הזה. לא רק מה שנאמר בו, אלא מה שהיה צריך למחוק מהתודעה כדי שאפשר יהיה לצפות בו בנוחות.
תחילתו של עידן האקרוסטיכון היא סיומה של התקופה בה מדינת ישראל היתה גן עדן לפוגעים. ריאיון כמו זה שערך דרוקר, רק נותן לנו יותר מוטיבציה לתמוך בנפגעות ולגבות אותן. אתן, אנחנו, אף פעם לא נהיה לבד.
לי הופמן אגיב, אקטיבסטית חברתית בעברה ממובילות בונות אלטרנטיבה.