אחרי שסיימנו לקרצף את הפנלים ולחפש משמעות קיומית בתוך הררי הגפילטה פיש, הגיע הזמן להודות באמת: פסח אולי מאחורינו, אבל מתברר שהחורים במצה היו רק הקדימון לדברים שפשוט נמאסו עלינו.
נדמה שדווקא עכשיו, כשאנחנו מייחלים לחזור לשגרה שפויה, עולם התרבות מסרב לעבור ביעור חמץ אמיתי ומתעקש להגיש לנו את אותם דפוסים מאוסים שכבר מזמן עברו את תאריך התפוגה שלהם.
אז רגע לפני שאנחנו שוקעים לתוך הנמנום של אחרי החגים, הגיע הזמן לעשות סדר בכל מה שמעייף, ממוחזר ופשוט כבר יצא לנו מכל החורים.
תקציב "האח הגדול": בני ישראל אכלו מן, הדיירים יאכלו אחד לשני את הראש
בכל פעם שדיירי "האח הגדול" נכנסים להתקף חרדה קיומי כי נגמר הנס קפה, כדאי אולי להיזכר בבני ישראל. הם שרדו 40 שנה במדבר על מן למען השם, אבל דיירי נווה אילן לא מסוגלים לצלוח שבוע נטול סיגריות בלי לשרוף את המועדון ולפתוח חזית על פחיות טונה.
הדרמה המתישה סביב ה"קנסות" הפכה לטקס המאוס ביותר על המסך ומובילה למסקנה אחת - אם הם כל כך רעבים לתשומת לב, שפשוט יאכלו אחד לשני את הראש. זה בחינם, זה זמין וזה לא דורש תקציב מותרות.
אדר גיציס וניצן שפירא: זה לא אותו בן אדם - שחררו לנו את האונה
הגיע הזמן לעצור את הפארסה הזו, כי הבלבול הזה הפך לבדיחה הכי שחוקה ברשת, ואיכשהו אפילו המנחים באולפן - אלה שמשלמים להם כדי לזהות אנשים - נופלים בה פעם אחר פעם. בואו נעשה את זה רשמי: ניצן שפירא ואדר גיציס הם לא אותו אדם.
נכון, שניהם נראים כמו החלום של כל אמא לזיווג משמיים לבת שלה, ושניהם כתבים אמיצים שרצו בין הטילים בשטח, אבל הפנטזיה הקולקטיבית אבודה לכם: שניהם תפוסים חזק. שפירא כבר מזמן נשוי, וגיציס? הוא מתחזק זוגיות הוליוודית פוטוגנית עם דני לוי, הסטייליסטית של קים קרדשיאן.
אז בפעם הבאה שאתם בוהים במסך - כדאי לזכור שלכל אחד מהם יש כתובת אחרת לגמרי לחזור אליה בסוף המהדורה. בנות (ובנים), אפשר לשחרר את התור. המלאי אזל מהמדפים.
מיקרופון לכל דיכיפין, או למה כולם חייבים להגג באוזנינו
מה נסגר עם העובדה שכל מי שיש לו מיקרופון ושני חברים החליט שהוא פילוסוף קיומי? "שני אנשים מדברים על כלום במשך שעה" זה לא תוכן - זה לכל היותר רעש לבן שאמור לעזור להירדם. לא כל שיחת סלון צריכה לעלות לספוטיפיי, ולא כל תובנה חולפת היא פילוסופיה קיומית. לפעמים עדיף פשוט לשתוק.
שיעור לשון בפריים טיים, או צו גיוס דחוף לאותיות אית"ן
אבשלום קור בטח נמצא בשלבי התמוטטות מתקדמים בכל פעם שמגיש, קריין, מנחה או דייר ב"אח הגדול" מחליט שהשפה העברית התקנית היא המלצה בלבד. הדיקציה שלהם מזכירה לפעמים מלמול של מישהו ששכח להוציא את המסטיק לפני השידור, והגיית ה-א' וה-ה' הפכה לתעלומה בלשית שלא פוענחה מאז ימי קום המדינה.
הגיע הזמן להזכיר למגישים ולקריינים שיש הבדל תהומי בין להבעיר לבין להבהיר - האחד דורש מטף והשני דורש פשוט לפתוח מילון. אותיות אית"ן הן לא מטרד דקדוקי - הן הבסיס לכך שלא נישמע כמו הקלטה משובשת של הודעת וואטסאפ במהירות כפולה.
האדם הרב-תכליתי, או מחזור משאבי אנוש
האבולוציה של כוכב הריאליטי הישראלי היא פלא ביולוגי: פעם היית צריך להזיע בסטודיו כדי להיחשב לרקדן, היום מספיק לשרוף חביתה בפריים טיים כדי להפוך אוטומטית לשורד, לדייר בווילה מבודדת ולמומחה לפירואטים בשידור חי.
תעשיית הבידור מתנהלת כמו ועד בית שחוסך בעלויות: אותם פרצופים עוברים מבישול לריקוד ומשם לריב על התקציב ב"אח הגדול". נדמה שיש לנו מחסור חמור בכוח אדם במדינה, או שפשוט המלהקים החליטו שמי שיודע להקפיץ פלפלים בטח יודע גם לעשות פליק פלאק לאחור. זה לא תהליך - זה פשוט מחזור משקעים שחוקים.
מתכון לסלט פסיכולוגי בסטורי
אין רגע מרגש יותר מהרגע שבו פליט ריאליטי, שרק לפני רגע הודח כי לא ידע לתפעל קוקוס, פותח מצלמה והופך לפתע לפילוסוף קיומי ומדריך רוחני.
פתאום כל סטורי הוא שיעור בנפש האדם, כל סלפי בחדר כושר הוא ניתוח של מומחה לבריאות ותזונה, וכל פוסט ממומן הוא הזדמנות לחלוק תובנות על חוסן מנטלי בזמן שמורחים קרם פנים במימון יח"צ ומפנקים בקוד קופון. עם כל הכבוד לזמן המסך - לשרוד משימה בבגד ים זה לא בדיוק דוקטורט בפסיכולוגיה.
אמנות השיווק הבלתי סביר
יש משהו כמעט מרגיז בדרך שבה משפיענית עם מיליון עוקבים מנסה לשכנע אותנו שהיא מנקה את התריסים רק עם נוזל השטיפה הספציפי הזה, בזמן שהיא מצולמת בווילה מפוארת עם עוזרת בית במשרה מלאה.
הפער בין אורח החיים הנוצץ לבין המוצר שמשפיעני הרשת מפרסמים גדול לא פעם מהמרחק בין המציאות לפילטר. כשהמשפיען האהוב נשבע שהוא חופף רק בשמפו של עשרה שקלים בזמן שהשיער שלו עבר טיפול של אלפים - אנחנו מהנהנים בחיוך וממהרים לרכוש, שהרי כולנו יודעים שהדרך ללוק הוליוודי עוברת דרך מבצע של שניים באחד בפארם הקרוב.
הספר שלא נכתב והעסק שלא נח
ברגע שמישהו יוצא מהדלת המסתובבת של הריאליטי, נפתחת תיבת פנדורה של יזמות כפויה: פתאום הוא מוציא ספר אוטוביוגרפי, כותב סדרה המבוססת על סיפורו האישי והופך לאיש עסקים ממולח עם מותג פיג'מות או שותפות בבר.
נדמה שחתימה על חוזה לתוכנית מציאות כוללת באותיות הקטנות גם הנפקת תעודת יזם מצטיין - כשעל הדרך שוכחים שלפעמים 15 דקות של תהילה הן פשוט 15 דקות, ולא בסיס להקמת אימפריה כלכלית.
הצירוף המקרי של השער והשקת המוצר
מעניין איך המקריות עובדת בעולם הבידור: בדיוק כשהשחקן המוערך מוציא סרט חדש או משיק מותג משקפי שמש, הוא פתאום מרגיש צורך עז לפתוח את הלב בראיון שער חשוף ובלעדי.
פתאום יש לו תובנות עמוקות על הילדות, על האהבות הישנות ועל השקפת עולמו - והכל בטיימינג מושלם עם הקמפיין. אנחנו בולעים את הפיתיון בשקיקה, אבל בואו - אנחנו יודעים שמאחורי הכל עומד איש יחסי ציבור עם סטופר ולינק לרכישה מוקדמת. אפשר לקבל פעם אחת ראיון אמיתי בלי עסקת החבילה של תוכן שיווקי?
זוגות בריאליטי וטקס השחרת היחסים
אין ז'אנר צפוי ומנחוס יותר מהסכמה של זוג להיכנס כצמד לתוכנית ריאליטי תחת המיתוס המופרך של "באנו לחזק את הקשר". הם נכנסים עם חיוך פלסטי של קטלוג איקאה, ופתאום הכל קורס בפריים טיים. המריבות, ההאשמות והלכלוך שנשפך בכמויות בשידור חי ברשתות גורמים לקריעת ים סוף להיראות כמו חופשה נינוחה בקלאב מד.
הרימייק שלא היה צריך להיוולד
יש דברים שהם בגדר קודש הקודשים, ורימייקים לסרטים וסדרות פולחן הם בדרך כלל חילול אותו קודש. התשוקה של האולפנים לסחוט עוד כמה מרשרשים מנוסטלגיה גורמת להם לייצר גרסאות חיוורות ומיותרות ליצירות שהיו מושלמות בזמנן.
לא כל סדרה או סרט שהצליחו בשנות ה-90 זקוקים לעיבוד מודרני עם דמויות מעודכנות וקריצות לדור הטיקטוק. לפעמים עדיף להשאיר את הזיכרון המתוק כמו שהוא, במקום להגיש לנו חימום חוזר במיקרוגל שאיבד את כל הטעם המקורי.
חורים בעלילה וסופים מהגיהנום
אין דבר מתסכל יותר מלצפות בסדרה במשך שבע עונות רק כדי לגלות שבסוף הכל היה חלום, או גרוע מכך - שהיוצרים פשוט שכחו לסגור חצי מקווי העלילה.
החורים בעלילה הופכים למכת מדינה, והצופים נשארים עם שאלות פתוחות שאפילו תיאוריות קונספירציה בפורומים לא מצליחות לפתור. הגיון פנימי הוא לא המלצה - הוא הבסיס למערכת היחסים בין היוצר לצופה.
כשהסוף מגיע בלי שום קשר למה שקרה קודם, זה לא מרגיש כמו אמנות. זה מרגיש כמו עצלנות של תסריטאים שנגמר להם החוזה.
החלפת שחקנים ושיטת "האולי הם לא ישימו לב"
לפעמים מפיקי סדרות חושבים שהקהל הוא עדר של אנשים חסרי זיכרון חזותי. הם מחליפים שחקן באמצע הסדרה, נותנים לו את אותו שם ואותם בגדים, ומקווים שהשינוי במבנה הלסת יעבור מתחת לרדאר. החדשות הרעות: אנחנו שמים לב. לא משנה כמה השחקן החדש מוכשר - ברגע שהחלפתם לנו את הדמות המוכרת, שברתם את האשליה. עדיף פשוט להרוג את הדמות או להוציא אותה לחל"ת.
יציאת מצרים בגרסת הפסקת הפרסומות
ההבטחה ל"רק עוד פרסומת אחת" היא השקר הגדול ביותר של המאה ה-21. אנחנו יודעים שזה הולך להפוך למקבץ ארוך יותר מהנדודים במדבר, כולל כל המבצעים למוצרי ניקיון וכל תשדירי פיקוד העורף.
עד שחוזרים לתוכנית, אנחנו כבר שוכחים מה ראינו, מי נגד מי ולמה בכלל פתחנו את הטלוויזיה. החמדנות של זמן המסך הורגת את חוויית הצפייה והופכת אותנו לקהל שבוי של מותגים במקום לצופים של תוכן איכותי.
הפורמט הזר שלא מדבר עברית
לא כל מה שעובד מעבר לים יכול לעבור גיור כהלכה בישראל. הניסיון לאמץ פורמטים זרים בכוח, עם כל הגינונים והדרמות המלאכותיות, יוצא לא פעם מגוחך ומנותק. יש משהו בישראליות שלא סובל ממלכתיות מוגזמת או טקסים מעונבים של חו"ל.
כשמנסים להלביש עלינו חליפה שגדולה עלינו בשלוש מידות, זה תמיד נגמר בזה שמישהו צועק על המנחה והכל הופך למסיבת סיום כושלת של תיכון מקומי.
המיקרו-דרמה שנגמרה לפני שהתחילה
אנחנו מבינים שכושר הריכוז של הדור הנוכחי הוא כמו של דג זהב על ספיד, אבל המיקרו-דרמות האלה כבר מוגזמות. עד שאתה מצליח להבין מי הדמויות ומה הבעיה שלהן, מופיעות כתוביות הסיום. זה מרגיש כאילו מישהו לקח סדרה טובה, הכניס אותה למעבד מזון והגיש לנו רק את הפירורים בפרקים של דקה וחצי. אי אפשר לבנות מתח, אי אפשר לייצר הזדהות ואי אפשר להספיק להבין את העלילה לפני שהפרק הבא כבר רץ.
הייבוא המיותר של שרירי חו"ל
למה להוציא מיליונים על סלב הוליוודי שימלמל שתי מילים בעברית שבורה בפרסומת למזגן או לחומוס? יש לנו כאן מספיק תוצרת מקומית משובחת, שחקנים מוכשרים ופרצופים שאנחנו באמת אוהבים לראות.
הניסיון לנכס לעצמנו זוהר בינלאומי בפרסומות ישראליות מרגיש מאולץ ובעיקר בזבזני. קוביות בבטן של דוגמן מלוס אנג'לס לא יגרמו לנו לקנות יותר גבינה לבנה - הן רק יגרמו לנו לתהות למה התקציב הזה לא הלך על כתיבה שנונה יותר.
מחזור המנחים הגדול
יש תחושה שיש בארץ בדיוק חמישה אנשים שמורשים להגיש תוכניות, והם פשוט עוברים בסבב אינסופי בין הערוצים.
פעם הם בבוקר, פעם בערב, פעם בתוכנית אירוח ופעם בפרסומת לביטוח חיים. אנחנו יודעים שאלוהים נתן להם כריזמה, אבל באמת שאין צורך לראות אותם בכל זפזופ. השמיים לא יפלו אם מישהו חדש יקבל את המיקרופון.
מהוויראלי ללאומי: שיעור בשיווק בחסות הממ"ד
ברוכים הבאים לעידן שבו מסלול הקריירה המהיר ביותר לפרסום בישראל עובר דרך סרטון בטיקטוק שהוקלט בין אזעקה למקלחת. רגע אחד שיר על כטב"מים הופך להמנון שמתנגן בכל סטורי, ודקה אחר כך הילד ששר אותו - שעוד לא התחלף לו הקול - כבר מוצא את עצמו ב"עמדת הזמר הלאומי" של התקופה, עם לו"ז קמפיינים וחיבוק מהממסד.
אין מה להגיד - יש משהו מרגש ביכולת הישראלית להפוך פחד קיומי לפזמון קליט, אבל אולי כדאי שנעצור רגע ונשאל את עצמנו איך הפכנו לאומה שבה מדד ההצלחה המוזיקלית נקבע לפי כמות השיתופים של אלגוריתם סיני.
והטרנדים הקולינריים? אללי. נדמה שהקולינריה הישראלית עברה רשמית לידיים של משפיעניות עם עודף זמן פנוי ונייר אורז. פתאום המוצר השקוף הזה, שפעם היה זרוק במדף האסייתי ליד אטריות השעועית שאף אחד לא קונה, הפך לפתרון לכל בעיה בחיים - מרעב קל ועד משבר זהות. דוחפים לתוכו חביתה, מטגנים עד למרקם של כפכף גומי ומשכנעים את עצמנו שזה "בורקס בריאות". זה לא בורקס, נשמות - זה נייר שפשוט עבר מיתוג מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו