אפילו גדעון סער לא הצליח להכחיש את ההחמצה של הפסקת האש

סיקור הפסקת האש, כל הערוצים

הפסקת האש הפכה את העסק של המלחמה באיראן, שממילא היה כאוטי, למבלבל במיוחד. הלכנו לישון עם חיסול הציביליזציה, התעוררנו לבוקר ללא טילים. הצצה למשדרי הבוקר גילתה רוח נכאים. יאיר לפיד מיהר לתקוף ב־X, קבע כי "לא היה אסון מדיני כזה בכל תולדותינו" כרמז על קמפיין הבחירות שלו. הוא ידע שרה"מ לא ידבר לפני צאת השבת ותקף אותו במסיבת עיתונאים, כשהוא מזכיר מפורשות את גילו.

"נתניהו איבד את זה. ישראל צריכה הנהגה מנוסה, אבל הוא קרוב כבר לשנתו ה־80", אמר ראש האופוזיציה וניבא גם את "הנאום עם החליפה הכחולה והעניבה האדומה".

זה היה לפיד כועס. במטאפורה מענף הספורט החביב עליו, הוא הסיר את הכפפות. אחרי הנאום הזה אפילו אביגדור ליברמן, שהתראיין בערוץ 13 ללוסי אהריש, נראה מפויס יותר, אולי פשוט כי אצלו נשכנות היא הסטנדרט.

בפאנל של אילה חסון בערוץ 11 שררה אווירת נכאים. "לא ניתן לאויב המרושע והמושפל לשחק לנו בתודעה", צייצה. ואכן, בסיוע חבריה לאולפן עשתה כל מאמץ כדי להקהות את החמיצות. עם זאת, ייאמר לזכותה שאולי ניסתה לרכך, אבל לא לטשטש. היא עימתה את שר החוץ גדעון סער עם הפערים בין ההישגים הצבאיים (ולטענתו גם המדיניים) לבין התחושה הציבורית.

חסון לא ויתרה גם כשסער האשים את המתנגדים, ש"הדהדו את חמאס וכעת מהדהדים את איראן", ואילצה אותו לומר ששום דבר לא סגור. ברגע של כנות, שר החוץ הודה שהוא לא יודע מה צופן בחובו העתיד ואמר את שלוש המילים שמפחידות את כולנו: To Be Continued.

סער לא יכול להכחיש שהכתבים והפרשנים הצבאיים התיישרו עם המאמץ המלחמתי. אפילו עד שעות אחר הצהריים הם התעקשו, במידה לא מבוטלת של צדק אך גם בפרגון יתר, על ההישגים הצבאיים העצומים וגלגלו את הכדור לזירה המדינית. בשל כך היה מפתיע לראות את העמדה הנחרצת של אלון בן־דוד, שפסק באופן חד־משמעי כי "המשטר לא רק התחזק, הוא קובע לגיטימציה" - וקיבע אותנו כמפסידים.

בד בבד יצאה השבת, ומהדורת ערוץ 14 החלה. היא נפתחה באייטם של הלל ביטון־רוזן על ההפצצות בלבנון ולאחר מכן כתבה של נועם אמיר על חילוץ הטייס האמריקני. כתבה טובה, אבל לא ראויה לפתיחת מהדורה ביום דרמטי כזה. בסדר, זה קרה רק בבוקר, מבחינתם אפשר לחכות עם החמיצות.

ואז הגיעה הצהרת רה"מ, דווקא עם עניבה כחולה. "לא, הם לא הפתיעו אותנו ברגע האחרון. איראן נכנסת למו"מ כשהיא חלשה מתמיד", אמר נתניהו בפאתוס הידוע, "וכן, אני יכול להרגיע את מי שדואג ליחסים ביני לבין הנשיא טראמפ: החברות העמוקה בינינו משנה את פני המזרח התיכון".

ואז הוא דיבר על כך שאלמלא שני המבצעים לאיראן היה כבר נשק גרעיני, על השמדת המפעלים, על פגיעה ביכולת ייצור הטילים, על הפגיעה בתוכנית הגרעין. נתניהו נראה כמי שמאמין לעצמו. השאלה כעת היא האם קהל נאמניו, במיוחד בצפון, מאמין לו.