המדיסון | yes, סלקום ו־HOT
אנשים אומרים שהסדרות של טיילור שרידן הן ההסבר מדוע דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב. לטענת המומחים, הן מזקקות בתוכן געגוע לארה"ב של פעם, לפני המצאת ה־woke.
הן מייצגות את אמריקה האמיתית. אמריקה של פלדה. אמריקה שמקדשת גברי אלפא קדמוניים ומסוקסים, שמחזיקים תחת זרועם בלונדיניות רזות ונאמנות. האמריקה שנדחקה לשוליים.
אלה הסדרות של שרידן. כולן היו הצלחות מסחריות, וכולן בעטו בתחת של תרבות ה־Woke והפרוגרסיב, ממש כמו שטראמפ אוהב. "ילוסטון", "1923", "טולסה קינג", "לנדמן" וכעת "המדיסון" תמיד מציגות תמונה נוסטלגית של חיים כפריים ונוחים, המלאה בסוסים, דיג, קאובויז במגפיים ודמויות נשיות חשופות ישבן, בדיחות על תקינות פוליטית והתעקשות להציף אמריקה שחלף זמנה.
אם הסדרות הקודמות כיוונו לקהל גברי, "המדיסון" (שזמינה ב־HOT, סלקום ו־yes) מנסה להרחיב את היקום השרידני ומעמידה דווקא את הנשים כמובילות העלילה. וזו לא סתם אישה, אלא מישל פייפר בכבודה ובעצמה.
אב המשפחה (קורט ראסל) נהרג בתחילת הסדרה, בעת שנפש עם אחיו בבית קיט באמצע שום מקום; ולפיכך, פייפר, מלווה בבנותיה ובנכדותיה, נאלצת לטוס לאמצע החור כדי לאסוף את גופתו ולהתייחד עם זכרו.
משם העלילה מתפתחת באלכסון, ומתעסקת ברובה בתהליך האבלות המשפחתי. האם מחליטה להישאר בחווה - כי זה מה שבעלה המנוח חלם שתעשה, אך בחייו היא תמיד סירבה. בקיצור, סדרה על אישה שעוזבת את כל עולמה (הלא רחב, כנראה, בניו יורק) כדי לרצות את בעלה המת - זאת ההגדרה המושלמת של "מייק אמריקה גרייט אגיין".
כסדרה, "המדיסון" לא טובה מספיק. מישל פייפר אלוהית כהרגלה, וקורט ראסל אחלה בקטעי הפלאשבק, אך בזה נגמר העניין. הדמויות הנשיות קרטוניות להחריד (כהרגלן אצל שרידן), העלילה ריקה, הקצב איטי והמרחבים שטופי השמש של מדיסון יוצרים אסקפיזם אפור, והלוואי היה נופל שם טיל איראני כדי לעורר דרמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו