אנשי צבא לשעבר מפטפטים - ואנחנו רצים למקלטים

יש לי  (ולכולנו צריך להיות) כבוד לעמוס ידלין - אלוף במיל', ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ראש אמ"ן ועוד שלל תארים שמציבים את הידע הביטחוני שלו במקום הרם ביותר שבו יכול להימצא היום אזרח מן השורה. הידע הזה נותן לכל מילה שיוצאת מפיו חשיבות עצומה, אף על פי ואולי דווקא משום שאינו נושא בתפקיד רשמי. הרי ידוע שלמי שיושב בפאנלים קל יותר לשחרר הצהרות אמיתיות ושהוא נחשב לאמין יותר מהפוליטיקאים ואנשי הצבא.

"בשבוע שעבר הרשיתי לעצמי לטוס לוועידת הביטחון במינכן. הייתי חושב פעמיים אם לטוס בסוף השבוע הקרוב", אמר ידלין ב"חדשות הבוקר" בקשת. הנה שוב, כשנדמה שהתרגלנו ללרלרת, מגיע אותו פרשן בר סמכא ושולח מדינה שלמה לקנות בקבוקי מים ולהכניס דרכונים לתיקי מילוט.

לכאורה, מדובר במשפט תמים. בשבוע שעבר הוא טס, הפעם הוא נשאר בבית, אבל גם אם - דגש על "אם" -  היו אומרים לו שהוא צריך לטוס, הוא היה חושב פעם, פעמיים או 70. למעשה, הכותרות בתקשורת השמיטו לחלוטין את החלק הראשון (כי זה מה שתקשורת עושה וגם כי המשפט בשלמותו פשוט ארוך מדי לכותרת) והותירו את השני. "הייתי חושב פעמיים אם לטוס בסוף השבוע הקרוב" כמשפט בודד, סטרילי, הרבה יותר מפחיד ומאיים.

זה אכן הפחיד ואכן איים. מדינה שלמה החלה לספור שוב לאחור. ראוי לציין, למען ההגינות, שהדברים של ידלין לא הושמעו בחלל ריק - הכותרות באותו הבוקר אכן העריכו כי התקיפה מתקרבת, אבל אלה הרי הכותרות בכל יומיים או שלושה, סייקל קבוע של הצתה-כיבוי-הצתה. בחודש האחרון נכנסנו לסוג של סטטוס-קוו, גובה הלהבות נשמר עד שידלין זרק את הגפרור שהדליק מחסן זיקוקים שלם.

לאחר מבצע "עם כלביא" תקף ראש הממשלה בנימין נתניהו את ה"לשעברים". זה קרה בקונטקסט אחר, כשטען ששכחו לנצח וש"פתרון מדיני" למצב בעזה הוא פרשנות פחדנית. מאז דאג טראמפ לכפות עליו לקבל את המציאות של הלשעברים, אבל אם שגה בגדול אז, הפעם לכינוי המקטין הזה יש דווקא צידוק. לאלוף ידלין אכן יש הרבה זכויות, אבל מה בדיוק הוא יודע שאתם לא? רחשי הלב שלו לגבי סופ"ש האחרון שווי ערך להימור על התוצאה של משחק כדורגל. בזמן שבכל העולם כבר הבינו שהעסק תלוי אך ורק בהחלטה של טראמפ, ושגם ההחלטה הזאת עשויה להשתנות בהפרש של שניות, האם באמת המידע שיש לו טוב יותר מזה שיש בידינו?

כפי שהוכח לאחרונה, אפילו למהמרי פולימרקט ("ההוא שפגע בול בפתיחת מבצע קדש ונפילת האימפריה המונגולית שם שני ביטקוין על תקיפה בשבוע הקרוב") אין ממש מושג. גם לא לאלוף במיל' ידלין. עדיין, למשפטים שלו יש יכולת להכניס מדינה שלמה לכוננות ספיגה. אולי הוא יראה זאת כמחמאה, אבל לפעמים צריך לדעת גם מה לא להגיד.  

הרשת געשה בעקבות דבריו של דדי שמחי באולפן שישי, כשהשווה בין הפריצה של ח"כ לימור סון הר-מלך לרצועת עזה ל"מצור" על שרה נתניהו במספרה, אלא שההצהרה המוזרה הזאת, אם נהיה עדינים, רק בלעה אמירה משמעותית יותר שהגיעה בפתיחת דבריו של שמחי, גם הוא בכיר (תא"ל במיל.) לשעבר בצה"ל.

"ישראל חייבת להיות משולבת במתקפה והיא תהיה", אמר שמחי, "אסור שבספרי ההיסטוריה יהיה כתוב שהאמריקנים נלחמו את מלחמתנו. אני חושב שגם האמריקנים, מתוך אינטרס שלהם, לא יוותרו על הניסיון המבצעי שיש לנו וכנראה שתהיה מתקפה משולבת והיא תהיה קטלנית, מתוחכמת ונועזת".

בואו נתמקד ב"אסור שבספרי ההיסטוריה" ולאחר מכן נעבור ל"והיא תהיה". ההנחה הרווחת היא שאם ארה"ב תתקוף באיראן, איראן תתקוף את ישראל. עם זאת, יש לא מעט תסריטים - למשל, מתקפה ממוקדת וקצרה כדי שטראמפ יסמן וי ואיראן תוכל להכיל, כשאפילו מהלך ארוך יותר לא מבטיח שהאיראנים ישגרו לכיווננו. כמובן שאם הם ירו יהיה הכרח מבחינת ישראל להגיב, אבל תקדים מלחמת המפרץ הראה שגם זה לא מאוד בטוח.

שמחי משוכנע שהמילה האחרונה היא שלנו. האם האמריקנים רוצים שניכנס? האם הם חייבים להשתמש בניסיון המבצעי שיש לנו? מבחינה אופרטיבית אין ספק שכן וכן, אבל יש גם שיקולים אחרים. אם ב"עם כלביא" ישראל היא שהכתיבה את מהלך העניינים, הפעם אנחנו על תקן המתאבק שנכנס לזירה רק כשהוא מקבל כיף ליד החבלים. הגישה של "אי אפשר בלעדינו" היא ביטוי לשחצנות, לזחיחות ולשכחה לכך שיש סיטואציות שבהן דווקא כדאי להישאר על תקן הצופה מהצד, לפחות עד שנקבל את הנגיעה שמאשרת לנו לעלות לקנבס ולהכות ביריב.