כולם זועקים "מעשה נבלה נעשה בישראל" - אבל לא אומרים איזה

שלוש הערות על טלוויזיה

בדומה לכלל החשוב בסרט "מועדון קרב" ("החוק הראשון של מועדון קרב הוא: אסור לדבר על מועדון קרב") - כל פרשה שמסעירה את חיינו פורצת אלינו עטופה בצו איסור פרסום. ומכאן, החוק הראשון של כל פרשה ביטחונית חדשה הוא שאסור לדבר על הפרשה.

אבל איך מדברים בלי לדבר? "זה כל מה שמותר לנו לומר", אומרים לנו בטלוויזיה ומייד שופכים רמזים, מזכירים מקרים, מוסיפים תגובות וסוללים נרטיבים לקראת טענות עתידיות שכנראה יושמעו כשייחשפו הפרטים.

במקום להודיע "קורה משהו, אסור לנו לספר אז בואו נמשיך הלאה בינתיים", או פשוט לשתוק, הפרשה שאסור לומר עליה דבר תפסה נפח משמעותי בשידורי האקטואליה אתמול. בערוץ 14, למשל, צבעו חלקיקי מידע תחת הכותרת "מעשה נבלה נעשה בישראל", וקבעו בלי ספק או ראיות כי מדובר בתפירת תיק ובהתנכלות לראש השב"כ ולמשפחתו.

ברשת 13 רמז הכתב אביעד גליקמן כי הפרשה הסודית דווקא לא תפגע במעמדו של דוד זיני, אבל היה אסור לו להסביר למה. כל יושבי האולפנים פתאום עבדו אתמול במרץ כדי להכין אותנו לרגע שבו יהיה אפשר לדבר על מה שאסור בינתיים להזכיר. הבנתם? אני לא הבנתי כלום.