יום רביעי שעבר היה מטורלל. כן, כן, זה משהו שאפשר להגיד על כל יום במדינת ישראל, אבל הוא היה מופרע אפילו בקנה המידה של טלי גוטליב, שבשעות הצהריים הוצאה ממליאת הכנסת כשהיא צועקת לסגן היו"ר ח"כ אליהו רביבו "אני לא הכלבה שלך, מיזוגן". זמן קצר לאחר מכן פרסם אייל גולן כי הוא הזמר החשוד במעשה מגונה בקוסמטיקאית שלו.
אירועים כאלה הם לחם חוקה של "ארץ נהדרת", אבל הם קרו מספר שעות לפני השידור, זמן להתארגן הרי לא היה. שבוע חלף, ועם נאמנות למנטרה לפיה מוטב מאוחר, הם הוכנסו לתוכנית של אמש (רביעי) בצורה כמעט כפויה. הבעיה לא הייתה רק באנכרוניזם, אלא בעובדה שנבלעו בתוך שיממון אינסופי של מערכוני אולפן ארוכים ומתישים, שניסו לחפות ללא הצלחה על שממה רעיונית.
כמו בשבוע שעבר, גם אמש היה לתסריטאים אתגר לא פשוט - התוכנית שודרה במקביל לחלק השלישי והאחרון בריאיון של עמרי אסנהיים עם אלי פלדשטיין. עם הסנטימנט לפרשיות שהתעורר, היא נפתחה עם מערכון על הפיל הקטארי שבחדר, אבל הניסיון היה ללכת בלי ולהרגיש עם, כלומר להציג את הנושא המדובר בלי התייחסות ישירה לפלדשטיין. ייתכן שזה קרה רק בגלל הצורך לסמן וי, אולי משום שהדמות של פלדשטיין עדיין לא הרגישה בשלה לחיקוי, במיוחד כשטרילוגיית הבכי שלו לא הגיעה לסיומה בזמן השידור, אבל התחושה היא שבעתיד הלא רחוק יונתן אוריך והוא עוד יככבו גם בפריים טיים של קשת.
View this post on Instagram
לאחר מכן הגיע טקס חלוקת פרסי הטרלול של מיקי זוהר (חיקוי טוב כשלעצמו של עומר עציון). במהרה הוא הפך לסאגה לא מצחיקה שמתחננת שיפסיקו אותה, ללא הצלחה. את קטע התנין הכושל של בן גביר הרים מעט יובל סמו בתור אלי האליגטור עם כמה יציאות סמי-מצחיקות, בעוד ערן זרחוביץ' חזר לחיקוי של רזי ברקאי, הראשון אי פעם שעשה בתוכנית לפני למעלה מ-15 שנה. בעבר החיקוי הזה היה קורע, אבל הזמן עושה את שלו והוא דהה מאוד. הקטעים של אייל גולן ובנימין נתניהו ושל פאינה לזובסקי החביבה (קשה לעשות סאטירה על דמויות שעצם מהותן היא פרודיה) היו רק המשך לפסטיבל ההרדמה שנכפה עלינו.
ואז, כשארץ נהדרת החליטה לשחרר כפתור בחולצה והתפנתה לחיים עצמם, היא שבה לרגע להזכיר שהיא גם יודעת להצחיק. תחילה, הייתה זו ערכת הפודקאסט שגורמת לאנשים לפטפט. בעידן שבו לכל טמבל עם מיקרופון יש הסכת, השיקוף של בני זוג משועממים שניעורים לחיים ומספקים אקסהיביציוניזם שאף אחד לא רוצה להציץ אליו היה מושלם. יום יבוא ואינפלציית הפודקאסטים המטופשת הזאת תיעלם מחיינו, אבל זה כבר עניין לדיון אחר.
View this post on Instagram
לסיום, יצא תמיר בר כדי להקליט פרסומות לשלושה מילואימניקים שעסקיהם קרסו. זה לא רק היה מקסים בזכות המינוף שהעניק לאנשים שעולמם כמעט חרב עליהם, משום שהקריבו את עצמם ואת משלח ידם למען המדינה בשנתיים האחרונות, אלא גם רגע הניצחון של בר. נישא על גל ההצלחה של שם טוב האבי, הוא הצטרף לצוות ב-2020 אבל מעולם לא הצליח ממש לפרוץ. נראה היה שהתפקידים שניתנו לו היו שונים ממה שהכיר וההסתגלות לא הייתה פשוטה. אם מקבילים זאת לעולם הכדורגל, הוא כמו חלוץ שתופקד בעמדת הקשר האחורי, לחלוטין מחוץ לאזור הנוחות.
ואז הגיע "שם טוב האבי 2", ועמו התובנה שאם יש לך כזה חלוץ, תשתמש בו כדי להבקיע שערים, לא להרוס התקפות. אם במשאלי הרחוב גילה קצת מהפוטנציאל הגלום בו, אמש בר התפוצץ לחלוטין, עם נונסנס מבריק שמורכב מ-100 אחוז תמיר/שם טוב ו-0 אחוז ארץ נהדרת. הוא נראה טבעי, משוחרר ובעיקר עצמו. מעניין יהיה לעקוב אחרי השימוש בו ולראות אם המגמה תימשך.
המודל שמוביל את "ארץ נהדרת" באופן עקבי הוא 70-80 אחוז אולפן אקטואליה עם הדמויות הרגילות מהפוליטיקה הישראלית, כשהפירורים הולכים לחיים עצמם. התוכנית אמש הוכיחה שהגיע הזמן לשנות את המשוואה הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו