בזמן שהשורות הללו נכתבות, בגוש דן רגוע יותר מהמצופה. הרבה יותר. כשהן יתפרסמו, כלומר ברגעים אלה ממש, כנראה שיורד גשם זלעפות, קשה לנוע ברחובות ואיום השיטפונות הופך לממשי אפילו בגבול גבעתיים-תל אביב. כך או אחרת, כולנו עסקנו השבוע באותו ברנש אקלימי המכונה ביירון, או כמו שינון מגל של "ארץ נהדרת" מכנה אותו: "שם של נוצרים וילדים בתל אביב". בשל כך, היה טבעי ומתבקש שיככב בפתיחת התוכנית.
העימות בין ערן זרחוביץ' ליניב ביטון כינון מגל וברק סרי, שיצא בשבוע שעבר לדרך עם גונג רועם, מתגלה כאחת היציאות המבריקות של העונה. אם החיקוי של זרחוביץ' ("כן, אתם") מוכר אבל תמיד מצחיק, ביטון, כמו רוב החיקויים שלו, מצליח להכניס לעניינים את סרי, דמות חדשה יחסית בלב המיינסטרים, בצורה מושלמת, כולל השפה הנפולה והעיניים שמביטות לתקרה.
מה שאמש הפך את הדו קרב הזה למצחיק, ואולי בעצם לקצת עצוב, היא ההמחשה כיצד אפילו ויכוח על נושא נייטרלי כמו מזג האוויר הופך אצלנו לפוליטי. מאחר שהדיון על משבר האקלים כבר מזמן מתויג ככזה (ולא בכדי, עם דמויות כמו גרטה תונברג), לא נופתע אם בקרוב השמאל יואשם בירידת מפלס הכנרת והימין בעלייתו הבלתי פרופורציונלית.
הקטע הזה חיפה על מערכון הפתיחה החלש וחסר הפואנטה בכיכוב יונית לוי וכושי המציל. מלכתחילה, כושי הוא אחת הדמויות הפחות טובות של אלי פיניש, אבל בלי קשר התסריטאים פשוט פספסו פה הרמה להנחתה. אם כבר משתמשים בדרמטיות של יונית, מדוע לא להדגיש את הפמפום התקשורתי, את הציפייה ואת האכזבה מעוד הבטחה על סערה מטורפת שהתבררה כיום חורף סתמי?
במעבר של יונית לשרון אלרעי פרייס, שהבליט את היציאה מהתודעה של אחת הדמויות המשמעותיות בחיים שלנו עד לפני זמן לא רב, המחישה המגישה כמה היא לא מתגעגעת לימי המלחמה ומעדיפה לדבר רק על "נושאים קשים" כמו מזג האוויר.
ואז יצאנו לפרסומות ועלה הפרומו המצמרר ל"עובדה". שישה ישראלים יפים שתועדו במנהרה, שפניהם ניבטות אלינו אבל הם כבר לא איתנו. במקרה או שלא, העירוב של הסאטירה והמציאות הבהיר גם לדמות שמגלמת ליאת הר-לב וגם לצופים שייקח לנו הרבה זמן, אם בכלל, להשתחרר מהשנתיים האחרונות. התשדיר של מירי רגב על האלימות כלפי נהגי האוטובוס הערבים היה נוקב, והוסיף למורכבות של ערב שמהל ציפייה דרוכה עם צחוק ועצב.
הקדימון המצמרר ל"עובדה" חזר גם בהמשך והקשה על הנחיתה חזרה למעגל הסאטירה, אבל התוכנית התגברה על כך. השימוש בשלט השפות של גלית דיסטל היה הברקה, המערכון בכיכובו של יוסף חדאד היה נהדר, ומעבר לכך שהבליט שוב את גיתית פישר ועומר עציון כליהוקים מדויקים, גם העלה על נס את בעיית המיעוטים הציוניים כשהם מגיעים לנתב"ג עם קצת מבטא ושם מעורר חשד.
באולפן, דווקא שני כהן אכזבה כמיכל הקטנה, בקטע שלא הצליח להגשים את הפוטנציאל שגולם בדמות. אם פיניש לא הצליח להרים בפתיחה בתור כושי, לדמות של יזהר כהן הלג'נד ("אמרתי להם באינגלית") הוא נכנס כרגיל באופן מושלם. משאל הרחוב של תמיר בר, שחתם את התוכנית, הבהיר מבעד לענני הדחקות כיצד עונש מוות למחבלים הוא עניין לא חד משמעי אפילו עבור אלה שתומכים בו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"ארץ נהדרת" כבר לא תוכל לחזור ולהפיק שעה פלוס של סאטירה מושלמת כפי שהייתה בעונותיה הראשונות, אבל הניצוצות שיצאו ממנה הפכו את המשדר אמש לאחד הטובים של העונה, אם לא הטוב שבהם. בין לבין, קיבלנו עוד תזכורת כואבת לכך ששישה ישראלים יפים כבר לא יוכלו לצחוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו