הדבר היחיד שמפחיד בדרמת האימה החדשה של נטפליקס הוא השעמום

משחקים גרייסי דרלינג | נטפליקס

ז'אנר העל־טבעי דומה במידה מסוימת לסאטירה. העובדה שכל כך קשה לעשות את זה יוצרת מצב שבו אין אמצע - או שזה ממש טוב, או שזה לא - ומה שנכון לסרטים נכון פי כמה לסדרות. חובבי האימה זוכרים היטב את "מי מתגורר בבית היל" הנפלאה, שהחזיקה אותנו במתח לאורך כל עשרת פרקיה, אלא שהיא היתה אחת מהבודדות שהצליחו לעמוד במשימה. לרוב מדובר בעלילות שנכנסות למסגרת קבועה ולא משתחררות ממנה, קצת כמו רוחות הרפאים שנלכדות בלימבו, בין היקום שלנו לעולם הבא.

ב"משחקים גרייסי דרלינג" (Playing Gracie Darling), סדרה אוסטרלית בת שישה פרקים שעלתה לאחרונה בנטפליקס, היוצרת מירנדה ניישן והבמאי הניו־זילנדי ג'ונתן בראף ניסו ליצור מותחן פסיכולוגי שנע על החבל הדק שבין מציאות לבדיה, בין תעלומות מיסטיות להסברים הגיוניים.

השנה היא 1997. בעיירה קטנה מתקבצים כמה חברים כדי להעלות בסיאנס את רוחה של דמות בשם ליווי, שמתבררת כזדונית ופוגעת באחת הנערות, גרייסי דרלינג (כריסטינה בוגיץ'). מאוחר יותר מתברר שגרייסי מתה, ואיש לא יודע מאיזו סיבה. חברתה הטובה ג'וני גריי (מורגנה או'ריילי, שהשתתפה בעונה 3 של "הלוטוס הלבן") חיה עם האובדן. אירוע טרגי נוסף שקורה בעיירה שלושה עשורים מאוחר יותר מציף מחדש את הטראומה, ומוביל אותה לתהות כיצד מתה גרייסי, ובעיקר מדוע.

ייתכן שניישן ובראף ידעו שיציאה מהשבלונה תהיה משימה קשה, ולכן נקטו טקטיקה מעניינת. הם יצרו מיקס של תבניות משומשות ולעוסות כדי להוציא מהן תוצר מקורי: רוחות רעות שמטילות קללה, עם מערכת יחסים נוסטלגית שחוזרת לניינטיז, קצת תיבול של "העיירה הקטנה הזאת שיש בה המון סודות", וכמובן - אלמנטים של משפחות סבוכות שמסתירות עבר אפל והווה לא פחות בעייתי.

מעל לכל הקלישאות הללו בולטת דמותו של השוטר ג'יי (רודי דרמלינגאם), שנכנס לפלונטר מתוקף היותו חברן של גרייסי וג'וני, ושגם השתתף באותו סיאנס שהוביל למותה של גרייסי. שוטר בעיירה קטנה שמחובר רגשית לתושביה, ושמתברר שגם הוא מעורב בסיפור הפתלתל? את הסרט הזה כבר ראינו יותר מדי פעמים.

מהתבשיל שרקחו ניישן ובראף לא יוצאת ארוחה טעימה, בלשון המעטה. על אף המשחק המצוין, בעיקר של או'ריילי ושל דרמלינגאם, שגילום דמויות טעונות במותחנים פסיכולוגיים אינו זר לו, ערימת הקלישאות הבנאליות יוצרת בדיוק את מה שציפינו ממנה - סיפור ממוחזר, ובעיקר חסר עניין. למעשה, אם הזכרנו את "בית היל" של מייק פלנגן, "משחקים גרייסי דרלינג" מזכירה דווקא שתי סדרות פחות טובות של הבמאי - "טקס חצות" ו"מועדון חצות", ששילבו קשקשת אינסופית עם מתח רדוד.

לא הכל רע ב"משחקים גרייסי דרלינג". השחקנים, כאמור, מתעלים, העלילה קוהרנטית ולא מתחכמת מדי, אבל למרות אורכה הנכון והלא מעיק של הסדרה (שישה פרקים, עד 45 דקות לפרק) - לא מושגת פריצת דרך. הדרמה לא יורדת למעמקים, האימה לא מחלחלת (וגם לא מאוד מנסה), כל הזדהות עם הדמויות נמוגה במהירות, הסיום סתמי וצפוי, ובאופן כללי מדובר בשעמומון דל שכנראה לא יהיה שווה את הזמן שלכם.