האם פי דידי ניסה להרוג את המתחרים שלו?

לא שהיינו צריכים שמישהו יחדש לנו על התרבות האמריקנית והתחלואים שלה - אבל הסיפור של פאף דדי, או פי דידי, הוא נדבך נוסף בסיפור של ריקבון מתמשך, בתרבות שמעלה כוכבים רק כדי למחוץ אותם כשהם מתרסקים, ואז לעשות על זה דוקו.

ארבעת הפרקים בדוקו המדובר של נטפליקס, שזוכה לפופולריות אדירה גם בישראל, הם קודם כל מציצנות נטו. הנה אדם שהצליח, אבל תמיד היה חרא לכל הסובבים אליו, מאמו ועד חבריו הטובים, ושהנפילה שלו היתה רק עניין של זמן וכולם ידעו ושתקו. בדרך אנחנו שומעים תיאורים מזעזעים על השפלות ושנאת נשים (נשים אפרו־אמריקניות, שהאמנות של פי דידי לכאורה אמורה להעצים אותן, ולא להשפיל אותן. נו, אתם יודעים - בלאק לייבס מאטר וכו'), ועל מריבות פנימיות בתוך הקהילה שבה פעל עם הרבה מאוד אגו.

מבחינה אנתרופולוגית, זה מעניין לראות כיצד הקהילה עצמה בוחנת את המקרה שלה (המפיק של הסדרה הוא 50 סנט, שתמיד היה ביריבות מסוימת עם מושא הסרט) בביקורתיות אמיתית וללא פשרות, גם אם לא כל הדברים מדויקים - האם הוא באמת היה מעורב ברצח מתחריו כפי שנרמז? נו שוין. זה נחמד לנטפליקס, לא למציאות.

כמו כן, ההיסטוריה של הראפ, ההיפ הופ וכו' אולי נכנסת כאן כשחקנית משנית - אבל היא מעניינת. בטח עבור הצופים הישראלים, שלא באמת שולטים בז'אנר ובהיסטוריה שלו, כי מה לנו ולתרבות הזאת?

בסופו של דבר, תרבות השתיקה האופפת אמנים מצליחים היא לא רק חלק מהתרבות האמריקנית. מי כמונו יודעים, מצליחנים שסורחים יש בכל מקום בעולם. אבל בארה"ב הכל גדול יותר, גם כשמדובר ברוע האנושי, כפי שהוא מתבטא במקרה שלפנינו.