על העיוורון של אונר"א: תתכוננו להיות מדוכדכים

ברשימת המילים שיש לאסור את השימוש בהן בדור הקרוב לפחות, "קונספציה" נמצאת גבוה בצמרת. היא מעוררת את רפלקס ההקאה של "ביחד ננצח", ובלא מעט מקרים מרגישה גם צבועה כמוה. השימוש בה הפך לעוד דרך להפריד בין הצודקים לטועים, הרעים והטובים, מי שכשלו ומי שלא העירו אותם. ובכל זאת, קשה מאוד לצפות ב"אונר"א", סרטו התיעודי של הבמאי דוקי דרור, מבלי שהמילה הנוראית הזאת תקפוץ שוב ושוב לראש. הפעם, לשם שינוי, במובן המקורי שלה: תפיסת מציאות שמשתרשת והופכת לעיוורון.

אונר"א היא סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלשתינים, שהוקמה על ידי האו"ם כדי לדאוג לכ־700 אלף פליטים שעזבו את בתיהם במלחמת העצמאות. גופים דומים של האו"ם התמחו לאורך השנים בשיקום וביישוב מחדש של פליטים במלחמות סבוכות בהרבה ועם היקפי פליטים גדולים בהרבה, למשל במלחמת קוריאה או במלחמה בבלקן. הארגונים הוקמו לשנים בודדות, סיימו את עבודתם והתפרקו. רק אחד מהם נותר עומד על רגליו במשך יותר מ־75 שנים, כשהוא הופך מהדרך לפתרון הבעיה למי שמנציח אותה.

בכירי הארגון שמתראיינים לסרט מודים בפה מלא שאונר"א היא כישלון היסטורי. גוף שנקלע לסיטואציה שבה אינו יכול להגשים את ייעודו - בין אם בגלל סירובן של מדינות ערב להפוך את הפליטים לאזרחיהן ולהעניק להם זכויות, או בגלל התעקשותם של הפליטים להפוך את מצבם לזהות שמגדירה אותם - והחמיר זאת בכך שהפך לחלק בסיסי בתשתית האזרחית־תרבותית של החברה הפלשתינית.

אונר"א לא רק מעניקה לגיטימציה לנרטיב הפלשתיני בעצם פעילותה תחת שלטון חמאס, אלא מגישה להם את ה"הוכחה" לכך מדור לדור: תעודת פליט שמכילה את ההבטחה הסמלית לשוב לבתים שמהם ברחו, גורשו או עזבו. כ־6 מיליון פלשתינים מחזיקים כיום בתעודה הזאת, רבים מהם נקלטו והפכו לאזרחים של מדינות אחרות.   

קשה להפריז בדכדוך שמשרה הצפייה ב"אונר"א": סיפור על כוונות טובות שהפכו למפעלים של חינוך להסתה, האדרת מחבלים, הפיכת המאבק לדרך חיים, והעברה של הבטחת הנקמה וה"שיבה" מדור לדור. זאת צפיית חובה לכל ישראלי וישראלית בכלל, אבל על אחת כמה וכמה מי שעדיין מאמינים שהגדרה עצמית ומדינה פלשתינית יאפשרו לבדם חיי שכנות טובה של שני עמים, זה לצד זה. מעל הכל מרחפת, כאמור, שאלת תפקידה של ישראל במקום הנורא שאליו הגיעה אונר"א.

הסרט עצמו עוסק בכך זמן קצר בלבד (וחבל שכך), ובכל זאת מהדהדים ממנו צלילים מוכרים: ישראל של אחרי 1967 וסיפוח עזה ויהודה ושומרון לא רצתה את כאב הראש של התעסקות בניהול חיי הפלשתינים. היא הפצירה באונר"א (שתכננה להיסגר) להישאר וקיבלה באנחת רווחה את העובדה שמישהו אחר מטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה. מתחת לפני השטח אותם כספים ומשאבים גידלו דורות של תודעת פליטות נצחית, שכולה מבוססת על החלום שיום אחד יפרצו את הגדרות וישובו אל "בתיהם האמיתיים".

קשה שלא לתהות איך גם במקרה הזה ממשלות ישראל ידעו ובחרו להתעלם, איך המשיכו לספר לעצמן שזאת לא בעיה גדולה כמו שנדמה, שיום יבוא וכל זה יעבור. וגם כיום, כשברור לכל שמחדל אונר"א הוא לכל הפחות בעיה ישראלית - אין כל מחשבה על פתרון חלופי.