הדוקו על לד זפלין בנטפליקס: בשביל מה בעצם?

לידתה של לד זפלין, נטפליקס

ציפייה ארוכה נוספת היתה לסרט שהפיקו בנטפליקסעללד זפלין. גם כאן, הנוסטלגיה משחקת תפקיד חשוב, ואם רקדתם לצלילי הלהקה בזמן אמת, או שמעתם אותה כמתבגרים אי־אז כשהבטיחו לכם שעד שתגדלו לא יהיה צבא - אתם הרי תתמוגגו מהסרט הזה.

הוא יזרוק אתכם קדימה ואחורה בזמן, יגרום לילדיכם ואולי אפילו לנכדיכם להסתכל עליכם קצת מוזר, אבל בינינו, לא באמת צריך את היצירה הדוקומנטרית הזאת בעידן שלנו כדי להיזכר בלד זפלין. ובכל מקרה, זו להקה ששומעים בתקליט, לא בנטפליקס.

בשנים האחרונות התרגלנו שכל סרטי הדוקו על מוזיקאים מפורסמים הם בעיקר מסע חנופה ויחסי ציבור שלא מספר שום דבר בעל ערך. במקרה הזה חברי הלהקה הם פשוט מזמן אחר, אז הם כנים יותר ולא צריכים לקדם דבר. אבל מה איתנו, הצופים, שלא באמת קיבלו משהו חדש? מילא אם הסרט על הלהקה הגדולה היה מקדם מסע הופעות חדש (אמן ואמן), אבל הסיכויים לכך קלושים עד לא קיימים.

כל מה שנותר לנו הוא לשבת על הספה ולצַפות שיש בכל זאת איפשהו בישראל ובעולם ילד או ילדה, שצופים בסרטים הללו וירימו גיטרה או מקלות תופים וילכו לנגן את נשמתם בחדר שלהם. כך נדע לפחות שמשהו טוב, מעבר לצפייה נוסטלגית, ייצא משני הסרטים הנחמדים הללו, שלבטח לא יכולים לספר סיפור של קריירה שלמה.