אומרים שילדים תמיד גונבים את ההצגה, אך למען האמת, ילדים בסדרות טלוויזיה לרוב יהיו הדמויות הכי מזויפות שיש. הם ילדים שנכתבו על ידי תסריטאים מבוגרים, וכתוצאה מכך תמיד ייצגו על המסך איזושהי ראייה של אדם בוגר.
ילדים בסדרות יסמלו טראומה שהיוצר חווה בעברו, או ישמשו כלי עזר שנועד להציף קונפליקטים ורגשות בדמויות הראשיות. הם ידברו כפי שמבוגרים חושבים שילדים מדברים, ידקלמו את השורות הקצרות בתסריט, אולי יבכו, ואז ייעלמו מהסצנה. מבוגרים אף פעם לא יודעים לכתוב דמויות ילדים אותנטיות.
"נוּטוּק", לכאורה, פיצחה את הבעיה. העלילה שלה מתארת מקרה של גלגול נשמות - לתוך דמותו של הילדון בן ה־6, דניאל (ג'וד חטיב), התגלגלה נשמתו של אדם אחר. ככה כולם יצאו מורווחים. למרות גילו, חטיב מצליח להתמודד עם משפטים כמו "רק אני יכול להציל את המשפחה מהסכנה שהם הביאו עלינו", "לא הבנתי שאני נכנס למלכודת" וגם "רצחו אותי והשליכו אותי למים השחורים", בעוד דמותו מציגה אינטליגנציה רגשית מפותחת - ועדיין, הסצנות הללו נראות הגיוניות.
בין לבין, ברגעים שבהם דמותו חוזרת להיות ילד בתוך ילד - התסריט חווה רגרסיה פתאומית. הדמות משתתקת ומתכנסת בתוך עצמה. נטולת כל עולם פנימי של ילד אמיתי, היא חוזרת בבת אחת לתפקד כקלישאה של ילדים בסדרות טלוויזיה. להיות ילד זה קשה - להיות ילד בסדרת דרמה זה בלתי אפשרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו