מר סקורסזה, אפל TV
כשסיימתי את הצפייה בחמשת הפרקים של סדרת המופת על חייו של מרטין סקורסזה, נשארתי ישוב על הספה. מצד אחד התעצבתי שכבר נגמר, ומהצד השני הרגשתי שמדובר היה בזכות גדולה, שלמדתי משהו על חשיבותן של אמנות, של יצירה. לרגע הרגשתי גם חלק מהעולם התרבותי הגדול, תחושה שכבר שנתיים אף ישראלי כמעט לא מרגיש.
כי מלבד טלוויזיה וקולנוע - במה בדיוק אנחנו קשורים לעולם התרבות? הופעות בינלאומיות לא מגיעות לכאן, תערוכות חשובות ודאי שלא. סופרים? לא ממש. והנה פתאום הגיעה היצירה המדהימה הזאת, של אחד מגדולי הבמאים בהיסטוריה, והזכירה לנו שגם אנחנו יכולים להשתתף - אמנם מרחוק - במעשה האמנות, ולהציץ לרגע למה שקורה בעולם שנוטש אותנו אט־אט.
הבמאית רבקה מילר יצרה את מה שהוא כנראה הדוקו הכי טוב שראיתי השנה, וקרוב לוודאי הדוקו הכי טוב שנעשה על במאי ועל יצירתו. בדרך כלל סרטים מהסוג הזה הם מופע חנופה שלא מחדש שום דבר ולא מחכים את הצופים - אבל לא הפעם. מילר מצליחה להוציא מהמרואיינים שלה תובנות על קולנוע ועל החיים.
כשספייק לי מדבר על כך ש"ארה"ב נוסדה על אלימות ואי אפשר להכחיש את זה", מבינים למה המדינה הזאת נראית איך שהיא נראית, ולמה ההתנקשות הפוליטית הבאה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היא רק עניין של זמן.
קטעי הארכיון מראים כיצד האנטישמיות השתוללה שם כשהסרט "הפיתוי האחרון של ישו" יצא לאקרנים ב־1988, הרבה לפני ה"יענו ג'נוסייד" או 7 באוקטובר, סתם שנאת יהודים טהורה כמו שאנחנו רגילים. ואגב, קטעי הארכיון מראים שהכפייה הדתית היתה גם אז נחלת הישראלים, כי מהומה רבתי התרחשה סביב הסרט גם בארץ, ולמעשה רק עברנו תהליכי חילון מאז.
לכן, בשום פנים ואופן לא מדובר בדוקו המיועד רק לחובבי קולנוע או למעריצי הבמאי. כל בני התרבות (שמתעקשים להישאר כאלו) צריכים לצפות בסדרה, ולראות, בין היתר, את מסע ההרס העצמי שסקורסזה מדבר עליו בפתיחות. האמנות שלו כמעט גמרה את חייו. היא הרסה את בריאותו, את נפשו, את משפחתו - והוא ניצל בדקה ה־90.
בעידן המהונדס שאנחנו חיים בו, מעטות הן הפעמים שבהן אנחנו זוכים לצפות באמן כל כך טוטאלי. אולי כי יש מעט מדי אמנים, או שאין באמת סיכוי שמישהו מהדור הנוכחי ירשה לעצמו להיפתח ככה מול מצלמות הטלוויזיה.
לאורך כל הסדרה הבנייה הקולנועית של מילר מבריקה בכל הרבדים. דמותו של סקורסזה כאדם וכיוצר מלא זעם - כזה שפירק מערכות יחסים בקלות יתרה - נותרה כך עד לפרק האחרון, אז הוא מתגלה כמי שמטפל באשתו הנוכחית חולת הפרקינסון בנאמנות אין קץ, ולא עושה מהסיפור הזה עניין. גם הבמאית לא. אין מקום לצהוב בסדרה הזאת, גם כשמתוארים רגעי האלימות, הזעם והסמים.
אל תיתנו ל־287 הדקות להבהיל אתכם. כפי שכבר נכתב כאן, כשהסדרה תסתיים תרגישו שיכולתם לצפות בעוד פרק אם היה כזה, וזה הרי הסוד של כל דבר מוצלח בחיים. אה, והמרואיין לאונרדו דיקפריו - כדאי לכם לשים לב אליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו