"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
הסדרה הטראגית של נטפליקס מבוססת על סיפור שאתם לא מכירים - וחבל
הפוליטיקה האמריקנית מוכתבת בדמם של נשיאים שנרצחו במהלך כהונתם • סיפורו של ג'יימס גארפילד הוא הנשכח ביותר - ואחד המרתקים והעצובים בהיסטוריה
מוות ממכת ברק. צילום: יח"צ

הסדרה הטראגית של נטפליקס מבוססת על סיפור שאתם לא מכירים - וחבל

הפוליטיקה האמריקנית מוכתבת בדמם של נשיאים שנרצחו במהלך כהונתם • סיפורו של ג'יימס גארפילד הוא הנשכח ביותר - ואחד המרתקים והעצובים בהיסטוריה

אילן קפרוב
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

[object Object]

ארבעה נשיאים מכהנים נרצחו בהתנקשויות לאורך ההיסטוריה בת 250 השנים של ארה"ב. מבין כולם, סיפורו של ג'יימס גארפילד, הנשיא ה־20 שנבחר ב־1881, הוא ככל הנראה השולי והנשכח ביותר. "מוות ממכת ברק",המיני־סדרה ההיסטורית של נטפליקס, מודעת היטב לנקודה הזאת ומשתמשת בה לטובתה. "זהו סיפורם האמיתי של שני אנשים שהעולם שכח", מסבירה כתובית הפתיחה, "אחד מהם היה נשיאה ה־20 של ארה"ב. האחר הוא מי שירה בו".

העיסוק בזיכרון ובמורשת הוא גם מה שהופך את הסיפור של הסדרה למעניין. גארפילד (מייקל שאנון, "צורת המים"), ששירת במשך תשע קדנציות בבית הנבחרים, סלד מפוליטיקה עד כדי כך שלא הסכים לנהל קמפיין לבחירתו.

בינג' קליל, סיפור טראגי, צילום: יח"צ

את תפקיד מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות קיבל "בטעות", אחרי נאום חוצב להבות שנשא כתמיכה במועמד אחר, וויליאם שרמן. מנגד, תהילה היתה כל מה שצ'ארלס גיטו (מת'יו מקפדיין) אי־פעם רצה. רמאי קטן ולוזר גדול, שלא אפשר לאף אחד מהכישלונות בחייו לעצור אותו מלחקוק את שמו בהיסטוריה.

מקפדיין, מגדולי השחקנים בדור הנוכחי, הפך לשם מוכר בזכות גילומו של טום וומבסגנס החלקלק ב"יורשים" (תפקיד שזיכה אותו בשני פרסי אמי). אך בעוד וומבסגנס ניסה לעשות את המקסימום עם הקלפים הנוראים שקיבל, גיטו מנסה לעשות זאת בלי קלפים בכלל.

כל שחקן - מלמיליאן!,

זאת דמות קומית כשם שהיא טראגית, והמשחק של מקפדיין כל כך מדויק, עד שהיא מצליחה להיות פאתטית לרגע אחד ונוגעת ללב מייד לאחר מכן. רגע אחד הוא נדחה אפילו על ידי חברות בכת סקס, ורגע לאחר מכן מגשים את חלומו לפגוש את הנשיא - רק כדי לגלות שאין לו מה לומר. כל סצנה שאינה כוללת את גיטו גורמת מייד לגעגועים עזים אליו.

שיגעון הגדלות של גיטו מתערבב ב"מוות ממכת ברק" בזה של הפוליטיקה האמריקנית כולה. סחטנות, בגידות ותככים של מי שעבורם הכל הוא משחק כוח. רוסקו קונקלינג (שיי וויגהאם, "פארגו"), הסנאטור מניו יורק - העיר שריכזה בידיה את הכוח והכסף הגדול - הוא התגלמות הכוחנות הזו.

באמצעותה הוא מצליח לכפות את מקורבו, צ'ארלס ארתור (ניק אופרמן, "מחלקת גנים ונוף", "האחרונים מבינינו") כסגן הנשיא של גארפילד. אופרמן, ענק כהרגלו, נפלא בתור ארתור השיכור תמידית, אך גם מי שמסתיר מתחת לכוחנות חמלה וטוב לב שנדחקו לטובת הרצון לנצח.

ניסיונותיהם של קונקלינג וארתור לחסל את ממשלו של גארפילד מבפנים מתערבבים בזה של גיטו לעשות זאת מבחוץ. הכישלון שלו להיכנס לשורות הקמפיין והממשל הופך מאובססיה של הערצה למזימה לרצוח את גארפילד כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה. זה עיסוק יפה וחכם באלימות המבעבעת מתחת לפוליטיקה האמריקנית מאז ועד היום, אבל גם במקומות רחוקים משם. תזכורת לכך שהדמוקרטיה פועלת על גבול דק שבין שאפתנות לניתוק מהמציאות.

העובדה ש"מוות ממכת ברק" כוללת ארבעה פרקים בלבד הופכת אותה לבינג' קליל ועשוי היטב. היא משתמשת בהומור כדי להקל על האלמנט הטראגי שבה, ובטרגדיה כדי להזכיר שכל זה מצחיק עד שהוא קורה באמת. על הדרך, הודות לעוצמה של נטפליקס, היא מצליחה להפוך לרגע שתי הערות שוליים היסטוריות לגדולות בהרבה מכפי שאי־פעם חלמו להיות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...