הראיון עם מתן צנגאוקר הוכיח שדבר אחד עובר בגנים

האם הראיון עם מתן צנגאוקר, ששודר היום בחדשות 12, ישנה משהו בשיח הישראלי? הרי מי שהזדהה עם המחאה, ובמיוחד עם אמו עינב שהייתה אחד הסמלים הרועשים שלה, לא היה צריך את הראיון המרתק שתיאר מה שתיארו כל כך הרבה חטופים לפניו - אבל עם טוויסט: לטענתו, המחאה של אימו דווקא עזרה לו.

יש גם את אלו שמלכתחילה שפטו את אימו כמי שגורמת לו נזק ונעלבו בשם הממשלה על הדברים הקשים שהטיחה מדי שבת בחברי כנסת שונים ובראש הממשלה. האם הם אמרו לעצמם אמש בסיום הראיון "וואלה טעינו, גם אנחנו היינו מתנהגים כמו אמא שלו אם היו חוטפים לנו את הילד"?

בטון שקט ובטוח. מתן צנגאוקר / צילום מסך

ומה עם אותם סהרוריים החיים בקרבנו, אוהבי אנושות אבל מזלזלים באנשים, כששמעו כיצד זקנים וילדים עמדו בעזה בתור כדי לחבוט בראשו של צנגאוקר שזה עתה נחטף לשם? הם עדיין חשים כאב בלב עבורם, שנתיים אחרי האירועים, ושואלים מה יהיה איתם בחורף הקרוב? ומה הם יאכלו? כן־כן, אותם אנשים שתקפו אדם חף מפשע עם ברזלים ומוטות.

ומה לגבי אלו שאמרו שרק מבצעים צבאיים יכולים לשחרר את החטופים שלנו? מתן הצעיר מספר על האופן שבו נאלץ להתחזות לעזתי ולנדוד ממקום למקום, כאשר הצבא נמצא מטר מהמקום ואף אחד לא באמת יכול לעשות דבר. אה, וכמעט שכחנו את ערלי הלב שמיהרו להפיץ תיאוריות קונספירציה נוראיות - כאילו חמאס דאג לשלוח עימו כסף לאמא שלו, או שהוא בכלל לא היה בעזה.

אם מתן לא היה כזה בחור רגיש ואינטליגנטי, סביר להניח שהיה נעלב עד עמקי נשמתו. לחשוב שבני הארץ שלו מדברים עליו ככה. אבל הוא, במקום לנצל את הבמה שניתנה לו ולדרוש סליחה מכל מי שפגע בו ובאימו, המשיך הלאה לדבר בטון השקט והבטוח שלו.

אחרי כל כך הרבה ראיונות עם חטופים, נדמה שכמו עם המלחמה אנחנו כבר לא מסוגלים להקשיב כמו שצריך, וגם כאן, במהירות מדהימה, חזרנו כולנו לעמדות שלנו כאילו לא קרה פה כלום. צנגאוקר הוא לא המרואיין הטוב ביותר מבחינה טלוויזיונית, בטח לא יחסית לאחרים שחשפו יותר פרטים והצליחו לעורר רגשות רחמים. צנגאוקר הציג ישראלי שלא פוחד, שעומד על שלו גם ברגעים הכי קשים והחזיר לחמאס מכות, פיזית ומנטלית. ממש כמו אימו שעמדה על שלה בתל אביב, הוא עמד על שלו במעמקי עזה. יש דברים שכנראה עוברים בגנים.

האם בעקבות הצפייה בראיון הזה משהו ישתנה ביחס אליו ואל אימו? ספק. מדינת ישראל אולי מרחמת על החטופים שלה, ותושבי המדינה הזאת עושים מעל ומעבר כדי שנוכל לשרוד כאן ביחד, אבל הקיטוב מורגש ואי אפשר להתעלם. דווקא המקרה הקטן־גדול של צנגאוקר מלמד אותנו הרבה דברים על העם שלנו. חלקם כאלו שממלאים את הלב בגאווה, וחלקם מזכירים לנו את הבושה והמחדל שגם הם חלק מחיינו בשנתיים האחרונות.