"משחקי השף": בריאליטי הישראלי לא מפסיקים לדחוף לנו את 7 באוקטובר

"ב־7 באוקטובר הודיעו לי: 'חיילי גולני באים אליך לבסיס'", סיפר טבח צבאי שנבחן באודישן ל"משחקי השף". שטף הדיבור לא עצר גם כשטיגן פרגית, הוסיף סומק ופיזר זרעי עגבנייה. "ואני, טבח, מה נשאר לי לעשות? להכין לחיילים אוכל מנחם של בית. הם הרגע ראו את המפקד שלהם מת, הם ראו את החברים שלהם מתים. אז לקחתי סיר, העמדתי קובה סלק, לקחתי חלה עם שניצל ומטבוחה. זה מה אני יודע לעשות. אני טבח".

וזה מה שתוכניותריאליטיישראליות יודעות לעשות: קלישאות. במשך עשור או שניים הן נהגו להציג בפנינו טרגדיות אישיות, וככה לרגש צופים ולחבר אותם לדמויות דרך הקשיים שלהן. אחד סיפר שהחלים מסרטן, על מישהי אחרת עשו חרם ביסודי ועל ההוא צחקו בצעירותו בגלל משקל גופו. כל מתמודד והטראומה האישית שבנתה אותו. ואז הגיעה המלחמה.

אסקפיזם מזוהה עם ניתוק. ניתוק מהמציאות. בריחה לעולם מזויף ונוח. אם זה טוב או רע לנו להתנתק - זה דיון אחר, אבל הבעיה היא שרוב הריאליטי ששודר פה שנתיים לא היה אסקפיזם פר־אקסלנס. הוא השתמש במציאות המרה וביקש למצוא דרכה נתיב של אושר ופוזיטיביות.

שנתיים הפיקו ריאליטי לשעת חירום, כשאת מעשיות "עשו עלי חרם בבי"ס" החליפו טרגדיות בסדר גודל שואתי. איך חוזרים לשגרה המשעממת? לא חוזרים. קל בהרבה לסחוט רגשות באמצעות מוות, הורים שכולים וגבורה - וזה מה שממשיכים לעשות. כי אוכל שמבשלים אותו בריאליטי יוצא טעים יותר בתיבול דמעות מלוחות וטרגדיות מלפני שנתיים. טלוויזיה בפוסט־טראומה.

אמש, בפתיחת העונה של "משחקי השף", נשאלו המתמודדים "איפה היית ב־7 באוקטובר?". מי שתשובתו היתה מורכבת יותר - קיבל פוקוס גדול יותר. הסיום היה בומבסטי, פוסט־טראומה ברוטב חמוץ־מתוק נשפכה על הצלחת. "התמונות של היום ההוא לא יצאו לי הראש", סיפר מילואימניק שחתך חזה אווז והרתיח שמן בזיליקום. הוא נפצע מרסיס בלבנון, שב למוצב לבשל לחבר'ה ובסוף פתח מסעדה לזכר לוחם שנפל. לקינוח הגיש את האב השכול, שנכנס לרגש את השופטים ולגרום ליוסי שטרית לדמוע. המנה שבישל עברה שלב.

המלחמה מאחורינו. אז עד מתי ימשיך האסקפיזם להזכיר לנו את המציאות? עד מתי ההשלכות ילוו אותנו? עד מתי נמסחר שכול? לאן נעלמו מתמודדי הריאליטי שהחרימו אותם בביה"ס היסודי?