טיימינג זה הכל בחיים, גם במקרה של תוכנית טלוויזיה. אפשר לתכנן ולתחקר אבל המציאות שאליה תיכנס הסדרה, תכתיב במקרים רבים את ההתרשמות ממנה. "הייתי שם" של כאן 11 הייתה יכולה להיזכר כאפיזודה סתמית בתוך מציאות מטורפת. אלא שדווקא החיבור בין השתיים העניק לה לגיטימציה שלא הייתה במקור.
"הייתי שם" מבוססת על פורמט דוקו מבית היוצר של "סליחה על השאלה", וקשה שלא לראות את קווי הדמיון ביניהן. בשני המקרים מדובר באנשים מן השורה שיושבים בתוך תפאורה מינימליסטית, שמטרתה לנטרל עד כמה שניתן את ההתמקדות בהם עצמם. המוקד הוא הדמות הבלתי נראית שיושבת מאחורי המצלמה ומקריאה את השאלות שסיקרנו אותנו, הצופים. הדוברים הם רק הכלי שדרכו הסקרנות באה על סיפוקה, מייצגים של נושא הפרק. באותה מידה היו יכולים לשבת במקומם אחרים.
השוני הוא ש"הייתי שם" עוסקת באירועים היסטוריים משמעותיים בזיכרון הלאומי. כלומר, האתגר העיקרי שלה הוא לייצר זווית הסתכלות חדשה על אירוע שרוב התשובות לגביו כבר ניתנו, או לכל הפחות נשמעו. במשימה הזאת, לפחות בכל הקשור לפרק הראשון, היא נכשלת. הדוברים בפרק: חבריהם של יצחק ולאה רבין, אחד ממאבטחיו, נהגו הנאמן מנחם דמתי, ומשום מה חיים רמון - אינם שופכים שום אור חדש על הרצח. העובדה שהיו שם לא מקדמת אותנו להבנה טובה יותר של אירועי היום.
דמתי עצמו התראיין אינספור פעמים מאז הרצח, ואף שהקשר הקרוב והכאב בהחלט ניכרים בכל פעם מחדש, מדובר בעדות ממוחזרת. כך זה גם לגבי העדויות על החשדנות שהייתה לרבין כלפי העצרת, וההפתעה הגדולה כשגילה בזמן אמת את היקפה. זה בוודאי נכון לגבי האווירה ששררה בישראל בסמוך לעצרת ובמהלכה, שבה הותר דמו של רבין בין אם בפירוש או ברמז. בהחלט ייתכן שבחירה טובה יותר של דוברים הייתה יכולה לספק זווית חדשה לפחות בנקודה האחרונה, אבל זה כאמור לא קרה.
אלא שכאן בדיוק נכנסת לתמונה המציאות. הפרק הראשון שודר יממה לאחר החיפושים הנרחבים אחרי הפצ"רית, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, וימים ספורים לאחר התפטרותה בעקבות הדלפת הסרטון משדה תימן. הצפייה בזיכרון ובמציאות מייצרת לפתע התלכדות שכאילו נוצרה באופן טבעי. בן גביר הצעיר מרצה בפני המצלמה בקטע ארכיוני על ש"בהחלט אפשר לעשות מעשים חמורים נגד רבין", בעוד הגרסה הבוגרת רומזת שתומר-ירושלמי אחראית לסבל של החטופים במנהרות.
חיים יבין מציג בקטע נדיר את תחילת התהליך שיהפוך את התקשורת מזו שמדווחת, לזו שמספרת לנו מה דעתה על מה שמתרחש. ״התנקשות רצחנית, חסרת כל היגיון, מטורפת", אומר המגיש המיתולוגי באחד הקטעים בפרק, "שגם היא לא תעצור את תהליך השלום, היא לא תעצור שום דבר״. לכך צריך להוסיף גם את תוכן המסרים בהפגנות הימין, שהפכו ברבות השנים מסמן קיצון לקונצנזוס.
אלא שהחיבור הטוב ביותר בין אז להיום טמון בתגובה של ינון מגל, דקות ספורות לאחר איתורה של הפצ"רית: "אפשר להמשיך בלינץ'", כתב בצירוף אימוג'י קורץ. וכך, יצרו המציאות ו"הייתי שם" תשובה לשאלה שלא נשאלה בסדרה, אבל כל כך הרבה פעמים בעבר: מה היה קורה אילו רבין היה שורד את ההתנקשות? ובכן, בדיוק אותו הדבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו