השעון הביולוגי מתקתק על העונה השנייה של "בלאדי מורי" כמו שטן קטן שרק מעוניין לקדם כבר את העלילה אל חדר הלידה.
פרק אחר פרק, שתי הרווקות הנצחיות, מורי ודנה (נעמי לבוב ורותם סלע), עושות הכל כדי להגיע ליעד - סטוצים, דייטים, גניבת זרע, ביקורים והפריות בבנק הזרע, הסכמה על הורות משותפת עם הידיד הגיי, חרטה ופוסטינור, פיפי על מקל וספירת ימי ביוץ. הכל, העיקר להצליח להתעבר לפני פרק הסיום.
נוותר על ספוילרים, אף שמשהו בהחלט קרה בפרק 7 של העונה, ונתרכז בדיאלוג חשוף אחד שניהלו שתי דמויות. "אז אתה ממליץ על זה?" שאלה מורי את המאהב הנשוי/פרוד שלה, אב לשניים, כשהם שכבו במיטה והוא חיבק אותה מתחת לפוך.
"כשהם קטנים זה שואה, כן?"ֿ ענה לה. "שואה כיפית, נכון?" ביררה בחשש הרווקה אצל ההורה המותש. והוא השיב: "עכשיו, כשהם גדולים, זה כיף. גם כי הם באמת נורא חכמים ונורא כיף לדבר איתם, וגם כי סוף־סוף אני יכול לעשות מלא דברים שקודם לא יכולתי לעשות". "מה... מה לא יכולת?" גמגמה מורי בבלבול, והוא ענה בהחלטיות: "לחיות".
נשבע לכם שפעם גם היו לי חיים, ואז הגיעו הילדים. ל"בלאדי מורי" יש מזל - היא מתרחשת בעולם נטול ילדים. אמנם יש בה דמויות של הורים, אבל לא רואים ילדים והם לא משפיעים על העלילה.
אין תינוק שבוכה באמצע מונולוג, אין סצנת החלפת חיתולים או התפרצויות זעם אקראיות, והדמויות הראשיות לא שורפות מדי ערב שלוש שעות וחצי על מקלחות ועל הרדמות.
השעון הביולוגי של "בלאדי מורי" מתקתק בקצב. כרגע היא סדרה כיפית. היא זורמת על החיים ומספקת גוד־טיים מכיוון שהיא מתעסקת בגילים הכי כיפיים של החיים. התקופה הזו שבה רווקים מתבגרים, מתחילים לרצות ילדים ולא מבינים שעליהם ליהנות מהרגע ולחגוג את החופש.
כשיגיעו הילדים - ייגמר הכיף של "בלאדי מורי". כי קומדיה־רומנטית זה פאן, אבל דרמה משפחתית זה ז'אנר הרבה יותר מורכב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו