לא איתמר שגיב, במאי הסרט הדוקומנטרי "עד השם האחרון", וגם לא אביגיל בר־אשר שמשתתפת בו בתפקיד הראשי, חשבו כי השבוע שבו ישודר המסמך התיעודי שהם יצרו או עומדים במרכזו (הערב ב־HOT8, ב־HOT VOD וב־NEXT TV) יעמוד דווקא בסימן של סוף למלחמה.
רצה הגורל והדוקו של שגיב, שמתעד בצורה עדינה ומרתקת את סיפורם ההרואי של הצוותים שהצליחו לזהות ולהביא לקבורה 1,215 נרצחים מיום 7 באוקטובר, משודר כשחלום הבלהות ההוא, שהתחיל בדיוק לפני שנתיים, מסתיים ותהליך הריפוי יכול רשמית להתחיל.
אבל המציאות מציגה תמונה קצת שונה. במיוחד עבור אביגיל - בשגרה מנהלת מרכז חקר ופיתוח של ענקית תקשורת אמריקנית, אשר מייד עם פרוץ המלחמה הפכה, כקצינת מילואים בדרגת סרן, לאחראית על פרויקט הזיהוי וההכנה לקבורה של הרוגי אותו יום.
מדובר בפרויקט כמעט מבהיל בשאפתנותו, משימה שנראית מהצד בלתי אפשרית לרגעים, ואשר העמידה אותם בקו הראשון מול זוועות הטבח. בהתחשב בכך שהסרט, כאמור, משודר בשבוע של חג יהודי, ציבורי, היסטורי וחברתי, כזה שבו החטופים הישראלים חוזרים משבי חמאס לביתם, נדמה שהשאלה הראשונה אשר צריכה להישאל היא האם מדובר עבורם באיזושהי השלמת תהליך.
"יש משהו, אבל אני לא יודעת אם זו סגירת מעגל, קלוז'ר", אומרת בר־אשר. "אישית, החזרה של התצפיתניות מהשבי היתה עבורי סוג של סגירת מעגל, כי מה שעסקתי בו היה מאוד קשור לכל הסיפור של התצפיתניות. הן היחידות שיודעות מה בעצם קרה שם והן חלק מהסיפור. אז שם, בחזרה שלהן, הרגשתי משהו. אבל זה לא רק שם, כי גם חללים שאני מכירה את השמות שלהם כי עבדנו על הממצאים שלהם, כשמצאו את הגופה שלהם, למשל, כדי שאפשר יהיה לקבוע מוות - זה גם היה סוג של סגירה. אני לא חושבת שהמעגל נסגר, אבל יש משהו שמתחיל להתחבר".
"אני חושב שעכשיו תהיה לצופה יותר פניות רגשית להתחבר עם הנושא הזה, אחרי שהוא טיפונת הודחק", אומר שגיב. "יש משפחה שהיתה אמורה להצטלם לסרט, שמאוד בירכה על העניין הזה, כי הרגישו שהן נותרו מאחור ושעל משפחות ההרוגים לא מדברים יותר מדי. כולנו שמחים על החזרה של החטופים, אבל עכשיו יהיה קשב הרבה יותר גדול לנושא הקורבנות שלא נחטפו, האנשים שנרצחו".
אתה חושב שבמידה מסוימת ניגשת לסרט הזה כדי להביא את סיפורם של "הגיבורים הלא מושרים" של המלחמה?
"זו היתה הכוונה, במאה אחוז. כל המהות של הסרט הזה היא איזושהי קבורה... אני לא יודע איך לקרוא לה, לא הוליוודית, אבל פואטית בצורה מדהימה. לדעתי זו גם אחת הסיבות שאביגיל והצוות שלה לקחו חלק בסרט. ההתייחסות לחללים על ידי הצוות שהיא פיקדה עליו, למשל הטיפול בנשים חללות, שנעשה רק על ידי נשים, וכנ"ל לגבי הטיפול בחללים גברים. מול כל האלימות שקרתה שם, אלימות מינית ואלימות אחרת, מנגד יש פה את רוח החמלה הזו, שהייתי חייב להראות אותה".
בר־אשר: "זה באמת חלק מהגאווה שלנו במה שאנחנו עושים - נושא כבוד המת. טיפלנו בכל אחת ואחד כמו שהיינו רוצים שיטפלו בנו. התייחסתי לכל אחת כאילו היא היתה בחיים, כי אותו יחס מגיע לה גם כשהיא מתה, ואני חושבת שזה משהו שמאוד מייחד את העם שלנו, טיפול בכבוד וגם בצניעות".
רחמים ואנושיות גדולה
בר־אשר פגשה בעיניה את תוצאות הרוע האנושי המוחלט, אך שגיב בסרטו לא מבקש לתאר את הזוועות. אין בדוקו מפגשים גרפיים עם המראות הקשים מאותו טבח, כמו בעיקר הצגה של חמלה. זו של הצוותים שעסקו בעבודת זיהוי הנרצחים, מלאכת מחשבת של דיוק וטוב אנושי. בסופו של דבר זהו סיפורו של הסרט: רחמים ואנושיות גדולה מהצד היהודי של האירוע, אל מול רוע טהור וחסר גבולות.
אביגיל, כמי שראתה את הפגיעות המיניות מקרוב, כמה תסכלה אותך ההתנערות, או אפילו ההתעלמות וההכחשה של ארגוני נשים בעולם, מהפגיעות המיניות שבוצעו בנשים ישראליות ב־7 באוקטובר?
"המילה מתסכל אפילו לא מתקרבת לתאר את זה. אני חושבת שמהר מאוד הרגשנו תחושה של 'מה, מכחישים בעולם את מה שקרה?'. לא רק את ההתעללות והאלימות המינית, אלא באופן כללי. בחיים לא היה עולה על דעתי להתראיין לתקשורת המקומית או הזרה, אבל לחצו עלי והסכמתי להתראיין, וכשהתחלנו לדבר עם התקשורת הזרה הבנתי שבעולם מכחישים את הסיפור הזה. בכל הנוגע לאלימות המינית ברור שיש סטנדרט כפול ואנטישמיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו