אחת הסדרות הכי קיצוניות על המסך חזרה בעונה חדשה ומסקרנת

כידוע, לכל פיתה יש קיבולת מקסימלית. אם תמלאו אותה יותר מדי או אם תרטיבו אותה יותר מדי - היא תיקרע. ועדיין, כשאנחנו קונים פלאפל, שווארמה או שיפודים בפיתה, ואף שאנחנו מודעים למגבלות הספציפיות הללו, רבים מאיתנו עדיין דורשים בנחישות מהמוכר עם המלקחיים: תמלא לי את הפיתה בכל הסלטים האפשריים, ותוסיף ימבה עמבה וטחינה שיטפטפו בכיף. כשיגיע הקרע - נתמודד איתו.

האם יש דבר כזה "יותר מדי" ממשהו? מתי השפע הופך לחיסרון או למכשול? בסדרה ״דור ה־וי״, שאני לא בטוח לאיזה ז׳אנר לשייך אותה - נדמה כאילו יש הכל, והרבה. יותר מדי קללות, יותר מדי תככים ושחיתויות, יותר מדי אלימות אכזרית, יותר מדי דם ואיברים קטועים, יותר מדי גברים עירומים, יותר מדי מהכל.

אבל מעל הכל, קשה מאוד לפספס את הסאטירה הפוליטית שנוטפת מ"ג׳ן וי" כמו טחינה. וזה בהחלט מוזר. מצד אחד סדרת נעורים על גיבורי־על מתבגרים, שלומדים באוניברסיטה ומורדים בתאגיד הרשע, אבל הכל פוליטי כאן. זה גם הגיוני, זאת סדרה־ בת של "הבנים" (The Boys) - היא מתקיימת ביקום הקיצוני שלה ושואבת ממנה דמויות, נרטיבים ומצבים.

וככה, בעונה השנייה של "דור ה־וי", שחזרה אתמול (רביעי) לאמזון פריים אחרי היעלמות של שנתיים, הומלנד הוא השליט של אמריקה, והעלילה מתארת את המתרחש במדינה כתוצאה מהשינויים הפוליטיים, יחד עם ההשוואות המתבקשות למשטר טראמפ, לדיפ־סטייט ועוד.

בבליל של ה"יותר מדי" נכנסה בעונה החדשה גם טרגדיה. אחד מכוכבי הסדרה, צ'אנס פרדומו, נהרג בתאונת אופנוע בדרכו לצילומי העונה השנייה. ההפקה כמובן נדחתה, התסריט שוכתב מחדש - דמותו "נהרגה", וכעת העונה כולה מוקדשת לזכרו ולהנצחתו בכל מיני דרכים, דיאלוגים ועלילות משנה. יש דבר כזה יותר מדי הנצחה?

האם אפשר ליהנות ממשהו שהוא יותר מדי? נראה שכן. "ג׳ן וי" היא אחת הסדרות הכי קיצוניות על המסך. סדרה שהיא יותר מדי מהכל. גם פיתה שממלאים יותר מדי ונקרעת מבפנים עדיין יכולה להיות מאוד טעימה.