כשהסדרה על הרוצח הפסיכופת עלתה לאוויר אי־אז לפני כמעט 20 שנה, עוד היינו תחת השפעת "הסופרנוס", שהיתה זאת שאפשרה לנו לאהוב פסיכופתים אף שאנחנו בכלל אמורים לשנוא אותם, ומה זה בכלל אומר עלינו, שאנחנו אוהבים כאלה אנשים נוראים? והיינו כמובן תחת השפעת "עמוק באדמה", שהיתה אחד משיאי התקופה, בדיוק ברגעים שבהם הקולנוע גסס והטלוויזיה פרחה ומייקל סי הול נתן בה את מה שעד אז נחשב לתפקיד חייו.
ואז הגיע הפתיח המופתי של "דקסטר", שכולם כולל כולם דיברו עליו, ומייקל סי הול הפך לכוכב של התקופה. מאז שוק הטלוויזיה השתנה כל כך, וגם אנחנו כבר לא מי שהיינו. אנחנו לא מתרגשים מרציחות ומביתורים של חלקי גוף - לא רק כי זה בחדשות כל הזמן, אלא כי הסדרות הפכו קיצוניות יותר.
"דקסטר" כבר בעונות האחרונות הפכה בעייתית, והיה נדמה שהוא מסוגל לפרוש בזמן. אבל לאחרונה ניסו למכור לנו איזה לוקש בדמות "דקסטר" הצעיר, שהיה נדמה לנו שאשכרה מוכרים לנו סחורה משומשת. זה כמובן לא החזיק מעמד והסדרה בוטלה אחרי עונה אחת, כי כולנו רוצים את הדבר האמיתי ולא את החיקויים.
ואז הגיעה "דקסטר התחייה", וכל הזקנים שעקבו אחרי הסדרה כשהיו בשנות ה־20 וה־30 לחייהם אמרו "יאללה, הילדים במיטות, בואו ניתן צ'אנס לעונה החדשה, גם ככה אין מה לראות בטלוויזיה". ולאט־לאט קרה משהו על המסך שלא האמנו שהוא קורה.
לצד מייקל סי הול, שמשחק את הרוצח המוכר, חזרנו פתאום לחברו אנג'ל בטיסטה טוב הלב, שמשוחק על ידי דיוויד זאייס, שלא מזדקן מתחילת המילניום הנוכחי. יחד איתם הפציעה אומה תורמן, שלא באמת צריך להציג אותה, וכמובן נמוך הקומה המפורסם של המאה הנוכחית, פיטר דינקלג' מ"משחקי הכס", ואפילו הארי, אבא של דקסטר, כאן, עם עוד שחקן שמסרב להזדקן, ג'יימס רימר.
תשמעו, העונה שהסתיימה בסוף השבוע היתה אחת ההפתעות הגדולות בטלוויזיה שלנו. עשרה פרקים שהזכירו לנו שבארה"ב עדיין יודעים לעשות טלוויזיה. אולי לא הכי אינטליגנטית במיוחד, אבל איזה כיף לראות סדרה עם פרק פעם בשבוע ועדיין להיות במתח לכל אורכה, כמו פעם בזמנים שחיכינו שבוע אחר שבוע לפרק והיינו מחכים שכבר יוקרן.
מבלי להיכנס שוב לשאלה הפילוסופית איך יכול להיות שגם עכשיו אנחנו פשוט רוצים שמבתר אכזרי ינצח את כולם וחושבים שהוא בן אדם נפלא ואבא מקסים - לפעמים טלוויזיה טובה היא פשוט טלוויזיה טובה.
מבלי להרוס לכם יותר מדי למקרה שתרצו לצפות בסדרה, אותה ניתן למצוא ב-YES VOD, נגיד שאף שבסצנה האחרונה הסדרה הופכת מודעת לעצמה בהגזמה פראית, עם רמזים ליצירות קולנועיות אחרות (בכל זאת, אומה תורמן מ"ספרות זולה" פה), וכמובן עם פסל החירות, שמסמן לנו שיש ליוצרים את החירות להמשיך לעוד עונה עם עוד רוצחים - בשורה התחתונה סיימנו את העונה עם טעם של עוד ובתחושה שקיבלנו את אחד המוצרים הטלוויזיוניים הכי טובים של שנת 2025. מי היה מאמין?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו