"למה לך לחטט? בשביל מה? מה זה מוסיף לך לסרט הזה?", זעקה הפלמ"חניקית יהודית יחזקאלי על נטע שושני, יוצרת "1948: לזכור ולשכוח". זעקתה חותכת את התקדמות הדוקו, ומתנפצת על המסך בשלב שבו שושני מתחילה לנבור באירועים לא מוסרים מימי מלחמת העצמאות. זהו בדיוק גרעין המחלוקת שהפך את הדוקו המתיש - שמסכם את המלחמה הראשונה - לתפוח אדמה רותח.
בין עשרות הסיפורים שהיא שוזרת לאורך הדוקו, שושני מערערת על האתוסים שהשתרשו מאז בזיכרון הלאומי (מעטים מול רבים, טוהר הנשק, גירוש וכיבוש), וגם בוחנת פשעי מלחמה מהתקופה.
"1948" הוקרן לפני יותר משנתיים בפסטיבל דוקאביב, ועורר תגובות מנוגדות - שהתגברו לקראת השידור בכאן, שהשקיע בפרויקט כמיליון שקלים. אך האם מישהו טרח או יטרח לראות את הסרט המאוד ארוך כדי לגבש דעה על הנרטיב שמוצג שם? או לפחות את דעתו על הסרט? בימינו, מאמלקים הכל.
במהדורת ערוץ 14 הזהירו צופים מצפייה בסרט "הפוגעני", וקבעו כי הוא מכיל "עלילת דם נגד חיילי צה"ל ומציג את חיילנו כרוצחים, אנסים ובוזזים ואת קרבות מלחמת העצמאות באופן חד־צדדי". כידוע, עלילת דם זוהי "האשמה שקרית ואנטישמית כלפי יהודים", ו"חד־צדדי" זאת הבחנה שיכול לקבוע רק מישהו שלא צפה בסרט. כמו שר התקשורת, שאיים בהקפאת תקציבי התאגיד אם הסרט ישודר, ואז הוסיף כי לא צפה בו.
מבחינה אמנותית, "1948" מלא בעיות. הוא ארוך בטירוף, פרטני מדי ועמוס מידע, ראיונות, מסמכים, ארכיונים ומפות. לעיתים הוא מתאמץ בכוח להיראות מאוזן. לא עזר לו. ארגוני ימין רדפו אחריו בלי סוף, מה שגרם לתאגיד לדחות שוב ושוב את שידורו, במשך כשנתיים. ועכשיו, כששודר - התוכן קיבל משמעות חזקה ומעודכנת.
יותר אנשים ידברו על "1948" מאשר יצפו בו. רגע לפני השידור, בכאן החליטו לחבר את שני חלקיו לבינג' שנמשך שעתיים וחצי. הכי לא טלוויזיוני. הרגעים הכי מעוררי מחלוקת שודרו בסמוך לחצות. נרדמתם? לא נורא, זאת היתה המטרה.
בדמוקרטיה אומרים הכל ומתווכחים על הכל. במדינת ישראל מתווכחים על מה מותר לומר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו