ידידיה ויטל חוזר בפרויקט חדש: "זה מאוד בוטה ולא מיועד לילדים"

"שקשוקה", אחת מסדרות הילדים והנוער שהפכו לתופעות, מגיעה לסיומה. היום תעלה העונה האחרונה של הסדרה בכאן חינוכית (ימים א'-ד', 15:30, בכאן חינוכית ובכאן BOX), ובה יעסקו בנושאים כמו התמודדות עם פחדים, ערכים, מראה חיצוני, הצורך לרצות חברים ועוד.

ידידיה ויטל, שמגלם בסדרה את מישל אהרוני גל, אביהם של אפי ואסתי, שמנהל קונדיטוריה עם בעלו מיכה, מספר בראיון ל"ישראל היום" על החיבור לסדרה ועל השליחות שהוא מוצא בעיסוקיו על הבמה ובאולפן ההסכתים.

"'שקשוקה' מגיעה לסוף, וזה עצוב, אבל זה הגיוני, כי הקאסט של הסדרה גדל עם הסדרה", הוא מספר. "זו הפעם הראשונה שאני משחק הורה בסדרת ילדים, ולא גיבור, אחרי הרבה סדרות ילדים ונוער שעשיתי. התחלתי לצלם כהורה טרי לבת אחת, ועכשיו אני הורה לשתי בנות.

"הגדולה, אורה, עולה לכיתה א', ובחופש הגדול היא התחילה לראות את הסדרה, שלא עניינה אותה עד עכשיו. אנחנו צופים בה ביחד והיא מאוד נהנית. כשראינו את העונה הראשונה, נזכרתי כמה גיבורי הסדרה היו קטנים, בני 10, ועכשיו הם בני 15. הסדרה כנראה מיצתה את עצמה - שבע עונות זה המון - ואני גאה להיות חלק ממנה בהמון מובנים".

העובדה שעכשיו הבת שלך צופה בה בוודאי מוסיפה ערך מוסף.

"בטח, וגם קראנו את כל הספרים של גליה עוז לפני כן. הסדרה הביאה קול אמיתי של ילדים, עם דרמות של ילדים שלקוחות מהחיים. היא לא גדולה מהחיים, אלא היא מתוך החיים, וזה הכוח שלה. מגוון הנושאים שהסדרה כיסתה, שלרוב לא מכסים אותם בסדרות ילדים, הוא אינסופי.

"גם הנוכחות שלי שם, כאבא בזוגיות להט"בית - שזו הפעם הראשונה שזה קורה בסדרת נוער, היו לסביות אבל לא הומואים - לא מקבלת שום התייחסות מעבר לנוכחות עצמה, וזה מהפכני שפשוט יש ילדה בכיתה שיש לה שני 'אבאים', וזהו".

חייו של שחקן, כידוע, יכולים להיות מגוונים ביותר - ואצל ויטל הדבר מורגש במיוחד. כשהוא לא על המסך, הוא מככב על הבמה בתיאטרון המשולש (התיאטרון הגאה של תל אביב) בהצגה הנועזת "פאקינג מן", שעלתה לאחרונה. זו הצגה שהכניסה אליה מוגבלת לגילאי 16 ומעלה, וספק אם הייתם צופים בה בתיאטרון הרפרטוארי. במקביל, כבר שנתיים הוא מתחזק את הפודקאסט "המניפה", שבו הוא מארח דמויות מוכרות מהקהילה במטרה "להציג באופן רחב וחי את המרחב הלהטב"קי".

"זו ממש לא הצגה שמיועדת לילדים", הוא צוחק. "בדיוק ירדו לי שתי הצגות בבית ליסין כשהגיעה הפנייה מהמשולש, ושמחתי מאוד, כי זה חומר שלא יעלה בתיאטרון הרפרטוארי. זה מאוד הומואי ומאוד בוטה. בפודקאסט שלי דיברתי עם משה קפטן (המנהל האמנותי של הבימה עד לאחרונה) על השנים האחרונות שלו בהבימה, שבהן הוא יצר נראות להט"בית מרשימה - אבל ספציפית המחזה הזה, שבמפורש מתעסק במיניות, הוא לא 'פריסילה', זה לא בידור הומואי כיפי.

"זה עיבוד למחזה 'המעגל', שמציג מעגל של מפגשים בין גברים, כמו חבילה עוברת, ושמתעסק בעולם של הומואים שמיניות ומפגשים מיניים הם ה'שלום־שלום' שלהם. זו הצגה מאוד עצובה, שמתעסקת בעיקר בחוויה של בדידות בעולם שבו כאילו הכל מותר".

כוכב רשת

אתה נמצא במקום אחר בחיים. איך אתה מצליח להתחבר לזה?

"ב'פאקינג מן' כל שחקן משחק שני תפקידים, ואחד התפקידים שלי הוא גבר נשוי במערכת יחסים של יותר מעשור. אני ובן זוגי כבר 18 שנה ביחד, אז האתגרים של מערכת יחסים ארוכה מוכרים לי, אלא שבהצגה הזו מדובר במערכת יחסים פתוחה. זה הכיף בלהיות שחקן, לחשוב מה היה קורה אם היינו פותחים את מערכת היחסים.

"הדמות הנוספת שלי היא מנחה טלוויזיה, מראיין, וזה מה שאני עושה בפודקאסט שלי בשנתיים האחרונות. זה נורא כיף לייצר תוכן לקהל שהוא קודם כל להט"בי. יש המון מקום לתיאטרון כמו המשולש, יש שם קהל צעיר שאני לא פוגש בתיאטרון הרפרטוארי".

החזון האמיתי הוא שלא יהיה צורך בתיאטרון נפרד לקהילה ושנוכל לראות מחזות כאלו גם בתיאטרון הרפרטוארי, לא?

"לאט־לאט זה יקרה. אני לא מרגיש שהמשולש נולד כי יש התעלמות מוחלטת, אלא כי תמיד יש משמעות לצורך בקהילה. אומרים שבמצב אידיאלי לא היה צורך בפודקאסט להט"בי, כי זה היה נון־אישיו - ואני אומר שזה כן אישיו. זהות להט"בית היא תמיד מיעוט שצריך להתמודד עם היותו מיעוט".

"שליחות" היא אולי מילה גדולה, אך ויטל מרגיש אותה לא פעם בפודקאסט שלו, שצובר תאוצה ברשתות. "אני מאוד נהנה לייצר מרחבי תוכן שלאו דווקא קשורים במשחק, ואני בהחלט מרגיש את השליחות ואת הכוח של זה".