דקה אחת הספיקה כדי להבין איזה מסר שמעון ריקלין מנסה להעביר

אשמים תמיד - פרק הבכורה

העורך שהרכיב את סדרת הדוקו החדשה של שמעון ריקלין, "אשמים תמיד", פתח אותה עם צילומים של קיבוצי העוטף שרופים, רקטות מתעופפות, מכוניות בוערות, מחבלים בנובה וכדומה. על זה הדביקו הצהרות מהארכיון שניבאו כי ההתנתקות טובה לביטחון ישראל. דקה וחמש שניות שמסכמות את הנרטיב שיוביל אחר כך ריקלין: השמאל לא הקשיב לימין ולכן נפל עלינו 7 באוקטובר.

כדי לסגנן את הפתיח הדרמטי הוסיפו פסקול. העורך לא בחר סתם שיר, אלא שם ברקע את הדקה הראשונה של האלבום "דארק סייד אוף דה מון" (הצד האפל של הירח), שכתב עוכר ישראל הפינק־פלוידי רוג'ר ווטרס.

"Speak to Me" נקראת הרצועה הפותחת, והיא לא שיר סטנדרטי אלא קטע מוזיקלי שבנוי מאפקטים, דיבורי סרק, תקתוקי שעון, רעשי מטבעות, צחוק משוגע וצרחות. זה מה ששומעים בתחילת הסדרה של ריקלין: צלילים מאלבום אייקוני שמתעסק בשפיות ובאובדן קשר עם המציאות.

אני יכול להמשיך עם זה. להזכיר את השיר "אנחנו והם", שכאילו משכפל בהפוך על הפוך את המוטו של ערוץ 14, או להתעקש שאין צד נכון למדיניות כמו שאין צד אפל לירח - אבל זה יהיה כמו לדבר לקיר. "אשמים תמיד" לא באה כדי לאחות את הפצע הכואב בהיסטוריית המדינה, אלא במטרה לפתוח עוד יותר את הפצע העכשווי של הפילוג והשיסוי הפנימי.