הקרב על המקום בגמר: אנה ארונוב על הרגעים המלחיצים של "רוקדים עם כוכבים"

הרחבה של"רוקדים עם כוכבים"(קשת 12, שלב השידורים החיים מתחיל הערב) מגיעה לנקודת הרתיחה, וכעת אנחנו מגיעים לשלב שבו הכוח עובר לקהל בבית, שיצביע וישפיע בזמן אמת. יחד עם בני הזוג הרקדנים שלהם, רוני דלומי, שגיא מוקי, בן זיני, שחר טבוך, אמיר שורוש, טיילור מלכוב, פיטר פלצ'יק, בן יוסיפוביץ' וקארין עליה ינסו לכבוש את הרחבה ואת לב הצופים ולהעפיל אל הגמר.

חודש לפני הגמר הגדול,אנה ארונוב, יו"ר השופטים לצד לאה ינאי, דוד דביר ואלי מזרחי, מספרת על המעבר לשידור החי, וגם על הקשר בין תוכנית הריקודים לחיים עצמם. "אני כרקדנית חוויתי רק שידורים חיים, ויש משהו בשידור חי, בידיעה ובהבנה שכשאת רוקדת מאות אלפי אנשים צופים בזה - זה כמו להיות על הבמה הכי ענקית", אומרת ארונוב. "אמנם את לא חשה את זה פיזית, אבל עצם הידיעה שיש לך דקה וחצי להרשים לא רק את השופטים, אלא גם את כל האנשים שהדליקו טלוויזיה, הכינו פופקורן והתחילו לצפות - זה הרבה יותר מלחיץ. יש משהו בגודל של המעמד וברצינות שלו שמקפיץ את המתח והלחץ. ראינו את זה אצל מתמודדים בעונות קודמות".

הלחץ וההתרגשות יכולים גם לפגוע בביצועים.

"זה כבר משתנה, כל אחד ואיך שהוא מתמודד עם לחץ. יש כאלה שזה משפיע עליהם לטובה, שיודעים להתגייס ולהיות מפוקסים ולקחת את כל הכלים שהם למדו בדרך לרגע האמת, ויש כאלה שהלחץ משתלט עליהם, וזה פחות טוב. הדבר היפה הוא שהיה להם מספיק זמן להתרגל, לחוות, לטעות ולדעת קצת לנהל את ההתרגשות הזאת, כי השלב הזה מגיע באמצע העונה והניסיון עובד לטובתם".

כמה מפלס ההתרגשות מהשידור החי משתנה אצלך ואצל שאר השופטים בפאנל?

"ברור שאנחנו מאוד מתרגשים. אנחנו צריכים להיות יותר מדויקים ואסופים, כי יש לנו פחות זמן, אבל לצד זה יש גם הקלה בכך שהכוח עובר לקהל בבית, ושאלה לא רק אנחנו שמחליטים מי עובר ומי מודח. אנחנו עדיין ניתן את נקודת המבט המקצועית שלנו, דקויות ודברים טכניים שפחות נראים לעין, אבל יש כאן חלק גדול של קהל שמשפיע. גם אם אנחנו מצאנו דבר טכני קטן שהיה לנו חשוב להוריד עליו ניקוד - הקהל בבית יכול לחשוב שהוא אוהב את הביצוע ולהשאיר את הרקדנים בתוכנית".

את, כיו"ר השופטים, עד עכשיו היתה עלייך אחריות לתת את המילה האחרונה ולהכריע בשלב ההדחות.

"אמת, למרות שלרוב הסכמנו. מצד אחד זה מעמד מכבד, ואני אסירת תודה שנתנו לי את התפקיד החשוב הזה, אבל אני גם זו שמבשרת את ההודעה הפחות נעימה, אני כאילו השליח, וזה מבאס להגיד לאנשים 'סיימת את תפקידך בתחרות' - וזה מאוד נחמד שזה נגמר הלילה".

אני לא אשאל מי הפייבוריטים שלך לניצחון, כי לא תגלי, אבל האם הם עוד בתוכנית או שהודחו כבר?

"כל מי שחזק בתוכנית עדיין נמצא. אני יכולה להגיד שהעונה, לעומת עונות קודמות שבהן תמיד היו כמה זוגות מאוד בולטים, קרה משהו מעניין, ויש לפחות שישה זוגות שמגיעים לשידור החי שהם פחות או יותר באותה הרמה. רמה גבוהה, עם אי־יציבות של 10-8, תלוי בריקוד - וזה בדרך כלל לא קורה. הפעם יש כאלה תנודות שאני לא יודעת אם אפשר לעשות הימורים בכלל".

"זה לא צהוב"

זו העונה השנייה שלכם על רקע המלחמה. איך מצליחים לנוע בתוך הדיסוננס הזה?

"זו באמת מציאות משוגעת. חווינו מלחמה עם איראן באמצע העונה, אי אפשר לצפות לכלום ולצערי אנחנו עדיין באותו המצב. עדיין יש חטופים בעזה. עדיין חיילים נהרגים. זה מצב שממש לא חשבנו שנגיע אליו שוב, אבל זו המציאות של מדינת ישראל, ואני שומעת מאנשים על כמה התוכנית הזאת מעניקה להם כמה רגעים של נעימות, של מוזיקה וריקודים.

"ב'רוקדים' יש משהו טהור בעיניי. זה לא צהוב, אף אחד לא רב עם אף אחד, זה רק על כישרון ועל דרך והתמדה ואמנות. היופי בתוכנית שלנו זה שלאורך הדרך כל אחד מהמתמודדים - לא כי צריך ולא כי חייבים - מרגיש צורך לספר סיפור של מישהו שהוא מכיר, כמו משפחת חיים ואמיר שורוש, או חברה של טיילור מלכוב שנרצחה בנובה. סיפור שהכוכבים שלנו חוו על בשרם, משהו שמאוד קרוב אליהם. הם בוחרים לספר אותו ולתת עליו ספוט דרך הריקוד, ובעיניי זו הדרך הכי יפה להנציח מישהו או לתת כבוד למשפחות".