יש אלימות טובה ויש אלימות רעה. אני יודע שזה נשמע לא נכון ולא מוסרי, הרי אלימות על כל סוגיה רעה ומזיקה וחובה לגנותה, אולם מי שצופה בטלוויזיה נאלץ כל הזמן לעשות הבחנה בין אלימות טובה לאלימות רעה.
כשגיבור סדרת אקשן מכניע את הנבל, אבל על הדרך שורף חצי מהעיר - זה בסדר כי הוא הציל את שאר העולם, ולכן זו אלימות טובה ומקובלת. כשישראל יצאה להגן על בניה, בנותיה וגבולותיה אחרי 7 באוקטובר היתה זאת מלחמה מוצדקת.
כעבור כמעט שנתיים, המלחמה הזאת והמשך הפעילות בעזה הפכו כבר לשנויים במחלוקת. בלי או עם קשר, אתמול דיווחו בטלוויזיה על צעירים ירושלמים שהרביצו לעובדים בקולנוע כי לא קיבלו פופקורן. באולפן אמרו "אל תכה, זה לא נאה" - וחילקו פופקורן מלוח לצופים הנלהבים.
אלימות משטרתית היא טובה או רעה? תלוי מי שואל ומי חוטף את המכות. הפגנה בימינו כבר לא אפקטיבית בלי אלימות קיצונית, ודעתנו עליה משתנה בהתאם להשקפת העולם.
אילה חסון, למשל, הצדיקה במוצ"ש תקיפה אלימה כנגד ח"כ איימן עודה, כשאמרה בכאן 11: "לא נצדיק אלימות בשום פנים. מצד שני, חייבים להזכיר את ההתבטאויות של עודה ושל כסיף על חיילי צה"ל ועל עזה וכו', בואו לא נשכח את הדברים, דברים שאנשים נפגעו מהם מאוד קשה ופורקים את זעמם".
כל יום והאלימות שלו. בבוקר שאחרי פריקת הזעם בעודה ישב בערוץ 14 אדם מזוקן שקבע כי "האירוע היותר חמור זה שמנסים לנרמל את איימן עודה, ואנחנו יודעים בדיוק במי מדובר". אחר כך הקדיש עודד מנשה חצי שעה שלמה כדי לשלוף מהארכיון סרטונים שמציגים אלימות מצד מתנגדי המשטר כלפי ח"כים, שרים ושרה נתניהו.
"האיפה ואיפה סביב הפגנות מול אנשי ציבור", סיכם מנשה את הדיון הסוער, שלימד את צופי 14 כי לפעמים האלימות מוצדקת ולעיתים היא אלימות איומה. תלוי בפוזיציה. אנחנו מצדיקים אלימות כשהיא משרתת אותנו ומגנים אותה כשלא. ואולי, רק אולי, יש מצב שאלימות מכל הסוגים היא אלימות רעה? שחברה אשר מקדשת אלימות, שמצדיקה אותה, שמעודדת אותה ושמשתמשת בה ככלי ניגוח יומיומי היא חברה חולה שנרקבת מבפנים?
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה בתבונה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל", אמר יצחק רבין בנאומו האחרון, ב־4 בנובמבר 1995, דקות לפני שנרצח בכיכר.
השקר הכי גדול בשידורי החדשות הוא "התקדמות בדרך לעסקת חטופים". כשמקשיבים לדיווחים היומיומיים קל לחשוב שאנחנו פסע מעסקה, פסע מניצחון. תמיד זה במרחק נגיעה. השליח נסע לתווך, הוא אופטימי, טראמפ השמיע הבטחה ללא כיסוי, הלחץ הצבאי התחזק, עוד חיילים הרוגים, והכתבים המדיניים מספרים כי חמאס מעכב התקדמות, ועדיין יש סיכוי שבתוך יום-יומיים, גג שבוע, החטופים האחרונים ישובו לביתם.
ככה זה נמשך כמעט שנתיים. מתקדמים בניוטרל לשום מקום. הרי הממשלה והעומד בראשה לא מסוגלים/רוצים להביא עסקה כוללת שתחזיר את כולם ותסיים את המלחמה, ולכן עסקה תתרחש, אם בכלל, רק אם הממשלה תיפול או יהיו בחירות.
עד אז צריך לעשות כאילו, לספור את הימים ולמלא את המסך בכותרות אופטימיות כגון "הערכה בישראל: ניתן להגיע לעסקה עוד השבוע" (חדשות 12), "בתוך שבועיים ניתן להגיע לעסקה" (עכשיו 14), ועוד ועוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו