אם הסדרה הקודמת שלה הייתה קול של דור שלם - הנוכחית היא בקושי לחישה רפה

בפרק הבכורה שלסדרת הקאלט "בנות", שחשף לעולם את לינה דנהאם, אמרה השחקנית־יוצרת משפט נרקיסיסטי ושחצני למדי: "אני חושבת שאני הקול של הדור שלי, או לפחות קול של דור כלשהו". בשנת 2012 זה נחשב חצוף ויומרני. איך היא מעיזה לומר דבר כזה בטלוויזיה, אמרו עליה, ועד היום זו האמירה שהכי מזוהה איתה ואף שדור המילניאלז לא חיפש פה, הוא מהר מאוד אימץ את דנהאם ואפשר לה לדבר בשמו.

"גירלז" היתה טו מאץ', בדיוק כמו לינה דנהאם והדור שלה. היא לא התביישה להציף את כל הפצעים, השריטות, ההפרעות, הייסורים והכיעור של צעירי התקופה - מה שהפך את "בנות" לסדרה שבמהות שלה היתה יותר מדי.

במשך שש עונות השמיעה דנהאם את קולו של הדור שלה באמצעות הצגה לא מתפשרת ומוגזמת של עירום מכוער, סקס עלוב או אלים, הפרעות נפשיות, התפרצויות רגשיות, נרקיסיזם וחוסר מודעות, אגואיזם ועיסוק אינסופי בעצמך; בקיצור, כל מה שרואים היום בפיד של הרשתות החברתיות.

מה שנחשב לחריג ולמוגזם בטלוויזיה של העשור שעבר - נהיה היום לנורמה.

בינתיים, לינה דנהאם התבגרה. היא כבר לא רווקה מתוסבכת מניו יורק. היא התבססה בלונדון, התחתנה עם זמר האינדי לואיס פלבר, ולא הצליחה לשחזר את ההצלחה. עכשיו היא בנטפליקס, מנסה את מזלה בקומדיה רומנטית ששוב מבקשת להשמיע קול כלשהו. "מוגזמת" (Too Much) היא קצת "אמילי בפריז" בגרסה הלונדונית, וקצת מה שקרה ל"גירלז" אחרי שהתבגרה.

העלילה מתרכזת בג'סיקה (מייגן סטולטר המעולה מ"Hacks"), שכדי להתגבר על אקס מיתולוגי שנהג להגיד עליה שהיא "טו מאץ'", עוזבת את ניו יורק ונוחתת בלונדון - שם, בדירה מרופטת, היא מתאהבת במוזיקאי אינדי (וויל שארפ, "הלוטוס הלבן") וממשיכה להיות מוגזמת. זאת אומרת, לתחזק סטוקינג אובססיבי על האקס הרעיל וארוסתו, ולהגיב בדרמטיות לכל מה שקורה לה לאורך עשרת הפרקים.

אולם הפעם דנהאם לא בדיוק כותבת על הדור שלה. היא כותבת בשם דור חדש, בערך. הדמות הראשית היא גרסה צעירה שלה, והסדרה מבוססת על סיפור ההיכרות של דנהאם עם בעלה. על המסך מגלמת דנהאם את אחותה הגדולה של הדמות הראשית - אמא גרושה ודיכאונית, שלרוב שפוכה על מיטה או ספה. זאתי כתבה את קולו של הדור הקודם? "מוגזמת" היא אפילו לא קול. בקושי לחישה.

שום דבר בסדרה הזאת לא מוגזם במיוחד, בטח לאור כל מה שניתן לצפות בו היום דרך מסכים. ב"מוגזמת" כולם איכשהו מתפשרים בסוף, והדרמות לא מתפוצצות לצופים בפרצוף, אלא נגמרות בהכלה, חיבוק ו-Happy End מתקתק.

כשדנהאם עשתה את "בנות" היא חלמה להשמיע לעולם את דעתה הצינית, הפרובוקטיבית והמתוסבכת, והעולם הקשיב כי זה היה חריג ומיוחד. הסדרה החדשה שלה מעוניינת להשמיע קול חדש, בוגר יותר ומתפשר. "מוגזמת" סדרה די טובה, אבל לא מספיק טובה. מתברר שדנהאם היום כבר לא מספיק קיצונית ומוגזמת כפי שהעולם סביבה הפך להיות.