שבע שנים אחרי שראינו אותה בטלוויזיה לאחרונה, ורגע לפני שהיא חוגגת 40, היוצרת הפרובוקטיבית לנה דנהאם ("בנות") סוף־סוף חוזרת למסך הקטן עם "מוזגמת" – סדרה קומית חדשה בנטפליקס שמבוססת בחופשיות על המעבר שלה מניו יורק ללונדון ועל מערכת היחסים שלה עם לואיס פלבר, המוזיקאי הבריטי שהפך לבעלה.
"כמו בכל דבר שאני כותבת, כמובן גם הפעם יש אלמנטים מהחיים שלי בסדרה", אומרת דנהאם במהלך מסיבת עיתונאים מקוונת לכבוד עלייתה של "מוגזמת", שאותה יצרה יחד עם בן זוגה, פלבר. "אבל היא לא 'מבוססת על סיפור אמיתי'. השחקנים לקחו בעלות על הדמויות והפכו אותן למשהו אחר לגמרי. התסריט רק היה נקודת ההתחלה. כמה מהרגעים האהובים עלי ביותר הגיעו מתגובות ספונטניות של השחקנים, מאלתורים - כי יש כל כך הרבה אנשים מבריקים בצוות".
השחקנים (הבאמת מצוינים) שאליהם מתייחסת דנהאם, הם מייגן סטולטר ("האקס"), שמגלמת את ג'סיקה, בת דמותה התוססת, שמגיעה לעבוד בלונדון לאחר פרידה טראומטית, ו־וויל שארפ ("הלוטוס הלבן"), שמגלם את המוזיקאי החמוד שכובש את ליבה במהלך ערב לונדוני שיכור. לצידם תוכלו למצוא פרצופים מוכרים כמו אמילי רטאייקאוסקי, ריצ'רד אי. גרנט, אנדרו סקוט, ריאה פרלמן, ועוד. דנהאם עצמה מופיעה בתפקיד משנה קטן בתור אחותה הגדולה (והגרושה) של ג'סיקה.
נוסף על חייה הפרטיים, ב"מוגזמת" דנהאם גם שואבת השראה רבה מקומדיות רומנטיות בריטיות (כמו "אהבה זה כל הסיפור" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס"), מסדרות טלוויזיה קלאסיות כמו "החשוד העיקרי" (עם הלן מירן) ומספריה של ג'יין אוסטן (כמובן). בתוך כך, באופן בלתי נמנע, פרקי הסדרה גם גדושים בהתייחסויות לפערים התרבותיים המשעשעים בין שני גיבורינו הרומנטיים.
"אני מתה על תרבות פופ", מסבירה דנהאם. "אז הייתי אומרת שהיה לי די קל להפוך למומחית לתרבות פופ בריטית. אפילו החברים הבריטים שלי קצת נבהלים ממני לפעמים, כי אני יודעת כל כך הרבה על כל אחת מחברות להקת אטומיק קיטן".
איך עבדת עם השחקנים על הדינמיקה ביניהם?
"גם מייגן וגם וויל ניחנו בסקרנות רבה, והיו להם המון שאלות בנוגע לתסריט. יש להם הבנה עמוקה לגבי התהליך, וזו אחת הסיבות שכל כך רציתי לעבוד איתם. בעיקרון, אני פשוט מנסה לתת לשחקנים להוביל. אבל היו כמה סצנות דרמטיות שהעדפתי שהם לא יעשו עליהן חזרות יחד, כי רציתי שהם יוכלו להפתיע אחד את השני בזמן הצילומים. כל כך שמחתי ששניהם היו מוכנים לקחת סיכונים ולהתנסות ולראות מה ייצא מזה".
הסדרה עוסקת בנושאים מורכבים ורציניים כמו חרדה ואשמה, אבל עדיין מצליחה לאזן בין הומור לבין עומק דרמטי. כמה קשה היה למצוא את הטון הנכון?
"אחד הדברים שקורים כשדואגים יותר מדי בקשר לטון זה שכולם יוצאים מתוך עצמם ומתחילים להסתכל על הדברים כאילו שהם הקהל. אני חושבת שמאוד חשוב שכל מי שנמצא על הסט יאמין במציאות של מה שאנחנו יוצרים. אנחנו צריכים להאמין במה שאנחנו עושים בזמן שאנחנו עושים את זה, ולתת לאנשי השיווק לדאוג ליתר. לחיים הרי אין ז'אנר".
"מרגישה אחריות"
עכשיו, משחזרה לעניינים, אל תצפו מדנהאם להיעלם כל כך מהר. בימים אלה היא מביימת את "סקס טוב", קומדיה רומנטית חדשה עם נטלי פורטמן שתעלה בנטפליקס בשנה הבאה, וכותבת עיבוד בימתי לסרט הנעורים האהוב "עשרה דברים שאני שונאת אצלך" יחד עם המוזיקאית קרלי ריי ג'ספן.
"מה שאני אוהבת בלעבוד על סדרת טלוויזיה", היא אומרת, "זה שאפשר ליצור מערכות יחסים עמוקות עם האנשים שאתה עובד איתם. כילדה שלא היו לה חברים רבים בבית ספר, עבורי זה ביג דיל. אבל בכל מה שקשור לפורמט, אני מאוד אוהבת לספר סיפורים ארוכים.
"גם סרטים אני אוהבת לעשות, כמובן. אבל כשאני מסיימת לצלם סרט, אני חשה עצב, כי משהו בתוכי רוצה לעשות עוד ארבעה סרטי המשך על סיפורי הרקע של הדמויות השונות. אני תמיד מרגישה שלא סיימתי איתן עדיין".
לסיום, כמי שהגדירה את עצמה כ"קולו של דור", האם את עדיין מרגישה אחריות לספר סיפורים על נשים מנקודת מבט ספציפית?
"אני עדיין מתנצלת על כך שאמרתי את המשפט הזה על להיות 'קולו של דור' בפרק הפיילוט של 'בנות'. כי אנשים חשבו שאני רצינית, ולא הבינו שאני מתבדחת. יש קולות רבים ושונים שמרכיבים את הדור הפמיניסטי העכשווי, והוא אינו מונוליטי בשום צורה. כשאני כותבת, הכתיבה מרגישה אישית, ולא בהכרח פוליטית. אבל אני בהחלט חשה אחריות - בייחוד ברגע הזה, שבו נמצאת ארצות הברית כעת - ואני חושבת שזה בהחלט נכנס לדברים שאני יוצרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו