"אל עצמי" בגרסה מודרנית: האם הקלאסיקה הגזענית מצליחה להיות רלוונטית?

אני לא זוכר הרבה מהשנים ההן, אבל אני כן זוכר שלפני משהו כמו 35 שנה קראתי את ספרי "אל עצמי" בשקיקה ובהתרגשות של ילד שמגלה עולם שלא הכיר.

"אל עצמי" סיפר על ציון כהן, נער מבית שאן שמועבר ממשפחתו ההרוסה אל משפחת אומנה מבוססת מחיפה. עם כניסתו לביתה מעניקה אם המשפחה החדשה לנער מחברת ריקה עטופה יפה ועליה המילים "אל עצמי" (שזה בעצם כמו "יומני היקר").

בקיצור, ציון הפושטק מתחיל לכתוב יומן. למעשה, "אל עצמי" היתה מעין יומן אישי שכתבה הדמות הראשית. אלה היו ספרים על דמויות שקראו ספרים וכתבו יומנים, בדור שקידש כתיבה וקריאה ודפי נייר. דור שלא ידע מה הם סטריאוטיפים גם כשדחפו לו כאלו בכל סיפור לילדים.

סדרת הספרים "אל עצמי" שחיברה גלילה רון־פדר - וזכתה להצלחה עצומה בסבנטיז ובאייטיז - התבססה ברובה על הפערים החברתיים שהתקיימו דאז בין שוליים פריפריאליים עם אבא בכלא לבין אשכנזים עם פסנתר ובריכה בחצר. או אם תרצו, ישראל השנייה לעומת ישראל הראשונה. בראייה מודרנית מדובר כנראה בספר די גזעני, שמיתג לדור שלי את הנער המזרחי העזוב כפרא אדם שזוכה לחינוך מחדש אצל אשכנזים מתורבתים ומליאנים.

השבוע עלתה בערוץ ניקלודיאון (לצופי yes וסטינג) הסדרה "אל עצמי" ששואבת את העלילה מהספרים המקוריים, אך עושה כמה התאמות לימינו. כדרמה היא טובה מאוד. ריאליסטית ולא רדודה, בטח בהשוואה לתכנים המיועדים לילדים. לציון כהן של הסדרה יש טלפון סלולרי וכדורגל. בפרק השני הוא מתחיל לכתוב יומן בעט ונייר. ילדים עדיין עושים את הדברים האלה היום?

אל עצמי | ערוץ ניקלודיאון, 14:50