כוכבת "טהרן": "מלחמה עם איראן עבורי היא התרחיש הכי מפחיד שיכול לקרות"

​​​​​​​הפער בין "טהרן", הסדרה המדוברת של כאן 11 ו־Apple TV זוכת פרס האמי הבינלאומי, לחיים עצמם בישראל הלך והצטמצם בשבוע האחרון.

כשבכיר לשעבר במוסד סיפר השבוע בטלוויזיה שאת המערכה מול איראן מנהלת בחורה מבריקה, בכירה במוסד, קשה היה שלא לחשוב על התפקיד האלמותי של שרה פון שוורצה בסדרה כראשת המוסד, זו שניהלה ביד רמה את הפעולה שהלכה והסתבכה בטהרן, בכיכובה של תמר רביניאן (ניב סולטן) כהאקרית צעירה מיחידת 8200.

"שלחו לי את מה שהוא אמר והדביקו לזה תמונה שלי מהסדרה, וזה הצחיק אותי מאוד", מספרת פון שוורצה בחיוך, "אבל הדבר האחרון שהייתי נותנת לי לנהל זה את המוסד, אני הכי אנטיתזה לעבודה הזאת. גם כדי לשחק אותה בסדרה, עם שפת הגוף שלה וההחזקה והשליטה העצמית - כשאני הפוכה לגמרי אני הכי רגשנית, היפר־אקטיבית ואמוציונלית - הייתי צריכה לעשות אחרי זה מתיחות".

קשה שלא לחשוב על קווי העלילה המקבילים בין הסדרה למציאות כאן, אף שבסדרה לא הרחיקו עם מלחמה של ממש בין המדינות.

"הסיפורים והמציאות בשנים האחרונות באופן כללי הם קצת כמו איזה סרט או סדרה. יש איזו תחושה שאנחנו משתתפים באיזה סרט, שחצי מהסרטים שראינו מעולמות המדע הבדיוני לפני שנים - פשוט קורים. בסדרה הזאת אני חושבת שהכוונה של הכותבים היתה לעשות משהו אקטואלי ומתכתב עם המציאות, אני לא חושבת שהם תיארו לעצמם שזה יהיה כל כך קרוב.

"היה המון כבוד לעיר טהרן ולעם האיראני בסדרה, יש הבדלה בין מה שהממשלות עושות לבין האנשים עצמם, החיים הפרטים שלהם, העובדה שבכל צד זה פוגע. אני חושבת שזה משהו שמאוד עבר בסדרה. כולנו נתונים במכבש, כל אחד והסיפור שלו, ויש משהו מאוד אנושי גם בסדרה, וגם בחיים עצמם. מלחמה עם איראן עבורי היא התרחיש הכי מפחיד שיכול לקרות. לפתוח במלחמה שיכולה לפתוח במלחמה עוד יותר גדולה וכלל־אזורית, זה לא משהו שדובר על הסט, זה לא היה בתסריט, אבל אצלי בתוכי היה פחד גדול מאוד מזה, ועכשיו אנחנו חיים בתוך אחד הפחדים הכי גדולים שיש, והחשש הוא שניצת עכשיו סוג של מלחמה אזורית.

"בהתאם למה שאני עוסקת בו בשנים האחרונות, גם בחוויה הזאת אני מנסה לשמור על איזון פנימי, לתת לאחר, לנשום, לעשות מה שצריך, ולהזכיר את החטופים בכל רגע, זה קריטי וחשוב יותר מניצחון כזה או אחר. אנחנו לא יכולים לחזור לשגרה לפני שעשינו את מה שהיינו צריכים לעשות ב־7 באוקטובר, וזה להחזיר את כל החטופים עכשיו".

"התרבות נסגרת ראשונה"

איך עבר עלייך השבוע האחרון?

"אני משחקת בקאמרי בשתי הצגות, 'בני אדם' ו'החולה ההודי', שתי הצגות יפהפיות שאני ממש אומרת בהן לקהל 'ברגע שהמלחמה תיגמר - תבואו, אנחנו צריכים אתכם'. התיאטרון נותן לנו מעטפת ודואג לנו. אנחנו מתורגלים בזה, לצערנו, התרבות נסגרת ראשונה, היא נלחמת על חייה בשנים האחרונות, ובקאמרי מנסים להיות יצירתיים והצליחו להביא קהל צעיר לתיאטרון, והשינוי הזה מרגש. המשבר הוליד חשיבה חדשה שעובדת ואני שמחה עליה. אני מאמינה שמתוך משבר נצא מחוזקים יותר, רק שהסמיכות של המשברים קצת גדולה עלי כרגע", היא צוחקת.

"אני ובן הזוג שלי גרים בבית בלי מקלט או ממ"ד, אז יש לי תיק מוכן עם דרכון, מחשב והארדיסק עם תמונות של המשפחה, וכשצריך אנחנו יוצאים למרחב המוגן של בית הספר ליד הבית, אי אפשר לשחק עם זה. שומעים את הבומים, מבררים שהמשפחה על כל חלקיה בסדר ומנסים להמשיך. הסדנאות שלי (הבמה ככלי ריפוי, הקשר בין יצירה ומשבר ועוד) כמובן התבטלו, והזמנתי את מי שכן הרגיש עומס או חי במרכז אלי הביתה, ושם העברתי את ההרצאה 'הבמה ככלי ריפוי'. זה גם שם הספר שכתבתי ושנמצא בשלבי עריכה סופית של הגר ינאי, וייצא בקרוב.

"זו שיטת משחק שפיתחתי לעצמי. אני מלמדת הרבה שנים שחקנים ושחקניות, ובשנים האחרונות אני עושה הרצאות בנושאים שונים, הבנת שפת הגוף, סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, איך מנהלים תחושות ברגעי לחץ, ניהול רגשות ועוד. זו שיטה שגיבשתי ושפיתחתי, ואם המצב יימשך ככה ותהיה דרישה גם להרצאות בזום, אפתח גם סדנה מקוונת".