600 ימים משדרת לנו הטלוויזיה מלחמה ב־HD. זאת המלחמה הכי משודרת בתולדות המדינה, וגם המלחמה הכי ארוכה שלנו עד היום (לא כולל מלחמת ההתשה). 600 ימים - משמעותם שחצינו את מספר ימי מלחמת העצמאות, 599, ואין צורך להתגאות. האם קיים קשר בין העובדה שהמלחמה הזאת מתמשכת ומתמשכת לבין דרך הסיקור האינסופי שלה לאורך התקופה? אולי, הרי בסופו של דבר מדובר בערבוב של מדיניות ואינטרסים.
התקשורת שיחקה תפקיד משמעותי ב־600 הימים הללו. היא השפיעה וסללה דרך, אך תוך כדי כך גם עברה אבולוציה בהתאמה להלך הרוח הלאומי.
ב־7 באוקטובר, למשל, קיבלה על עצמה אחריות לשמש מעין מבוגר אחראי - להרגיע, לסייע, לחבר, לתמוך ולהסביר. זה נמשך ככה במשך חודשים ארוכים, שבמהלכם הורגש לעיתים כי התגייסה יותר מדי למען הרמת המורל. היא הגבילה ביקורת, הסתירה מידע ולא שאלה שאלות נכונות. היא נתנה לפוליטיקאים ולצבא להכתיב את הנרטיבים ואת סדר היום, וזנחה את עקרונות הבסיס של הסיקור החדשותי.
אבל ככל שהמלחמה דשדשה לשום מקום - כך בעבע התסכול גם על המסך. הביקורת התעצמה, ואיתה גם הוויכוחים הפוליטיים והחברתיים. כדי להמשיך בשגרה נאלצה הטלוויזיה להפוך את המלחמה למוצר תקשורתי רווחי ובידורי - רוצה לומר, היא מסחרה את הטרגדיה והכאב בשביל להמשיך לשדר עוד ריאליטי, דרמה וחדשות.
תסתכלו רגע מי הם כוכבי השעה. בהתחלה יצרה לנו הטלוויזיה גיבורים של מלחמה - רחל מאופקים, ענר שפירא, הירש גולדברג, עוז דוידיאן, עינב ומתן צנגאוקר, משפחת ביבס, לירי אלבג ואחרים. אבל אחרי 600 ימים נגמרו הסיפורים ההרואיים וחזרנו לשגרת ריאליטי. גיבורי השעה כרגע הם סלבריטאים מחופשים ששרים קריוקי בפריים־טיים או דמויות בבגדי ים עם שפתיים מוזרקות שמתווכחות על סיגריות וגיוס לצבא ב״האח הגדול״.
אם לפני שנה עדיין התווכחנו אם האסקפיזם הזה ראוי לשידור בעת שאחינו חטופים ולוחמינו נהרגים, הרי שהיום הקול המתנגד לתוכן האסקפיסטי לא נשמע יותר. הרייטינג של התוכניות הללו מנצח את כל שידורי החדשות. 600 ימים, וחזרנו פול־טיים לשגרה. מקבץ פרסומות ואחריו ישדרו ראיון נוסף עם חטוף שחזר, יבצעו ריקוד מחווה ללוחמים וימשיכו להתווכח על היום שאחרי המלחמה.
600 ימים למלחמה שאין לה שם. 600 ימים שהטלוויזיה מסקרת מלחמה שהיא לא החליטה איך לקרוא לה. כידוע, לטלוויזיה יש כוח והשפעה. היא היתה יכולה לקבוע עובדה ולהכריע על שם פופולרי. אולי לפתוח הצבעות באפליקציה ולהזמין את אסי עזר כדי שיקריא את התוצאות הסופיות. 600 ימים בתוך האירוע הכי משודר בהיסטוריה שלנו ועוד אין לו שם. נדמה שלא בוער לאף אחד להחליט על אחד כזה. אולי כי זה יסמל סוף כלשהו.
ועד שהטלוויזיה תחליט אם היא רוצה להמשיך להילחם או להילחם בכל הכוח כדי שהמלחמה תסתיים כבר - היא תמשיך לכנות אותה בכינויים. מלחמת שבע־שמונה החזיתות, מלחמת עזה, מלחמת 7 באוקטובר, מלחמת התקומה, חרבות ברזל, מרכבות גדעון או מלחמת הנצח. אולי זה הקטע עם מלחמות נצח: אין להן סוף, רק נקודות ציון מדי מאה ימים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו