אברי גלעד פתח שלשום את הלייט־נייט שהוא מנחה לצד יאיר שרקי, כשכיפה שחורה לראשו. זאת היתה דחקה. יממה קודם פלט גלעד בבדיחות הדעת כי החליט לחזור בתשובה, "כדי לא לעשות הסעות של הילדות בשבת; זה יהיה הטריק שלי להתחמק".
בתוך שעות התפתחה ההלצה לידיעת כזב שהתפשטה ברשתות ובישרה בתרועה על "חזרתו בתשובה". אז אחרי שהוצף בהודעות מברכות ומקללות הוא ניצל את השידור להכחיש נחרצות. "כיפה - לחתונות בלבד", אמר, הוריד אותה מהראש ותחב לכיס הפנימי בז'קט. שכוייח. מובן מדוע קל היה לייחס לאברי חזרה בתשובה. מי שצופה יומיום בטלוויזיה הישראלית יכול לחשוב שכל המדינה נשאבה לתהליך אינטנסיבי של התקרבות לדת.
התפילות, המצוות, המחוות, הערכים ושלל מוטיבים דתיים זולגים מהמסך לאורך שעות השידורים. לא רק שיעורי תורה עם סיון רהב־מאיר או קבלת שבת עם אבי כאכון ומנחם טוקר, אלא הכל כולל הכל. בעיקר מאז 7 באוקטובר הטלוויזיה שלנו חוזרת בתשובה בקצב מסחרר - וגם כופה עלינו להצטרף אליה.
בשבוע שעבר, בפרק הבכורה של "רוקדים עם כוכבים", עלה לרחבה שחר טבוך לבוש ציציות ופיזז צ'ה־צ'ה חסידית לצלילי המזמור "השם יתברך תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב, מהשירים שהכי אוהבים להשמיע לאחרונה בטלוויזיה.
שחר טבוך מתוך ״רוקדים עם כוכבים״, קשת 12
טבוך הוא כל התרבות הישראלית העכשווית בבן אדם אחד - הוא גיי מוצהר שחזר בתשובה, ושמבליט סממני דת מובהקים תוך כדי ריקוד צמוד עם רקדנית בלבוש מינימלי. ונאמר אמן.
המוטיבים הללו הפכו חלק בלתי נפרד מהריאליטי ומהתוכן שמרכיב אותו. בתוכניות בישול נדיר לראות אוכל לא כשר, למשל. ב"האח הגדול" עושים טררם על כל קידוש בשישי, הדמויות מתעמקות בקריאה בסידור או בהלכות צניעות, ורק השבוע נכנסה לבית דיירת חדשה ודרשה להזיז את מיטות הבנים - כי בלילות של נידה אסור שגברים יישנו לידה.
גם במשדרי החדשות - הדת היא חלק מהסיפור. בעזה מתנהלת מלחמת דת, ומושגים כמו משיחיזם, קדושת אדמה או קידוש השם הפכו שגורים בשיח הנלווה ללחימה. כמו כן, המגישים גם מערבבים מצוות פרטיות בתוכן הכללי.
לדוגמה, עם צאת י"ז בתמוז ותשעה באב קטעה מגי טביבי את מהדורת החדשות בהנחייתה כדי לציין את שבירת הצום שלה - היא הוסיפה ברכה ואז לגמה מים מכוס חד"פ שעליה לוגו ערוץ 14. וזה ערוץ חדשות שמקדש את שמירת השבת גם על פני פיקוח נפש ושידורי חירום.
בשעות אחרות נותנים בערוצי הברודקאסט משדרי התרמה לעמותות בעלות קשר ישיר למה שנהוג לכנות "הדתה". לפעמים אוספים תרומות עבור כתיבת אותיות בספר תורה ולעיתים לעמותות גמילות חסדים.
טילטיל עם ספר תורה, מיכל הקטנה במירון
החודש, בל"ג בעומר, שרף את המסך שיטפון של משדרים כאלו. אם לא ראיתם את טילטיל דומע כשהוא מחבק ספר תורה ואז מפציר לפתוח את הארנק בשם הרשב"י למען עילוי נשמות, ואם לא נתקלתם במיכל הקטנה מזמרת תפילות בהר מירון ומדליקה מדורת הדתה - כנראה לא צפיתם מספיק בערוצים 13 ו־14.
אתמול ציינו בערוצים את יום ירושלים, והשידורים נצבעו בגוון דתי־לאומני. זה לא היה שידור סטנדרטי לכבוד העיר שחוברה לה יחדיו, אלא חטיפה של החג לטובת הדהוד מסרים משיחיים ואזכורים מהמקרא. הדת חלחלה עמוק למיינסטרים הישראלי, ומשם הוזרקה לוורידים של הטלוויזיה המסחרית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו