אחרי מגוון סדרות בכיכובה ("פלמ"ח", "מקיף מילאנו", "ריקוד האש", "בלקספייס"), סרטים בקולנוע והצגת תיאטרון - השחקנית נאיה בינשטוק (24) מגיעה ל"הגרמני" - דרמת מתח תקופתית המשלבת שחקנים מקומיים וזרים, שעלתה השבוע ב־yes ותשודר בכל יום שני בערוץ yes TV DRAMA, ב־yes VOD וב־+STING.
הסדרה מגוללת מפגש בין איש ואישה (אוליבר מסוצ'י ואניה בוקשטיין) אחרי מלחמת העולם השנייה. למרות הטראומות שכל אחד מהם עבר הם בונים בית בישראל, עד שהמוסד מגייס את הגבר למשימה מסוכנת בגרמניה, וזיכרונות העבר מתחילים להתעורר ולכרסם בזוגיות. בינשטוק מגלמת את תמר, בתם של השניים, ומלבדה משחקים גם אלון אבוטבול, עידו טאקו, שרה וינו־אלעד, רותם קינן, עופר חיון ושחקנים רבים נוספים מישראל ומגרמניה תחת שרביט הבימוי של גבריאל ביבליוביץ'.
"אני מרגישה שמפרויקט לפרויקט שאני עושה תמיד יש איזו קפיצה ברמה, בתוכן. התחלתי יותר בסדרות לילדים ולנוער ובכל פעם קפצתי קצת, אבל זו לא היתה אף פעם קפיצה דרסטית, זה תמיד בהדרגה. ועכשיו הגעתי להפקה הכי מושקעת שיצא לי להשתתף בה", היא מספרת. "אני משחקת את תמר, הבת של אורי ואנה, שני ניצולי שואה שעלו לארץ והקימו קיבוץ, ובעצם כרתו ביניהם ברית לא לדבר על העבר ועל מה שעבר עליהם בשואה. אנחנו הילדים, אני ועידו טאקו שמשחק את אחי, גדלים אל תוך הברית הזאת. בתחילת הסדרה תמר, שעושה תואר בפסיכולוגיה, פוגשת מרצה לפסיכולוגיה שעושה את התזה שלו על ניצולי השואה והטראומות שמשפיעות על החיים שלהם, וזה גורם לה להתחיל לחפור ולחקור ולעזור להם לגלות סודות מהעבר".
עד כמה השואה היתה נוכחת בבית שגדלת בו?
"אנחנו משפחת שואה לחלוטין. שתי הסבתות שלי, סבתא רנה וסבתא בתיה, הן ניצולות שואה מפולין. גילינו בדיעבד שהן היו על אותה ספינה שהגיעה לארץ, כשהיו ילדות בנות 13. הסבתות שלי כן מדברות - אחת יותר, אחת פחות - אבל בגדול הן מספרות, ובכל יום שואה אנחנו משתדלים להגיע אליהן. זה סיפור שמאוד חייתי אותו".
בלב הסערה
הסדרה יוצאת באחת התקופות הקשות שידענו, מה שמשפיע גם על הדרך שבה תופסים ומקבלים יצירה ישראלית מעבר לים. במארס התקיימה הבכורה לסדרה בפסטיבל "סיריס מאניה" בליל שבצרפת, שבו זכתה הסדרה בפרס התסריט הטוב ביותר. זאת לצד חוויה לא נעימה במהלך ההקרנה, כשמפגינים פרו־פלשתינים התפרצו לאולם במטרה לנסות ולשבש את ההקרנה, תוך קריאות גנאי לישראל והנפת דגלי הרשות הפלשתינית.
"זה היה אירוע מטלטל מהצפוי", נזכרת נאיה. "זה היה הפסטיבל הראשון שלי בחו"ל, וממש לא ידעתי לאן אני נכנסת. נסעתי לשלושה ימים בלי לדעת מה יהיה. היה מאוד מוצלח רוב הזמן, קיבלו אותנו ב'וולאקם' חם מאוד, ומשום כך ההפגנה הזו היתה מאוד מפתיעה. זה קרה ביום האחרון, בפרמיירה של 'הגרמני'. הזהירו אותנו שיהיו הפגנות מחוץ לפסטיבל ליד השטיח, אבל זה קרה באולם עצמו. אנשים רכשו כרטיסים וחיכו להקרנה של שני הפרקים כדי להתפרע ולהפגין. הם גם עשו את זה בקבוצות, בכל פעם קפצה קבוצה אחרת מהקהל והתחילה לצעוק. המטרה היתה ממש לחבל בהקרנה".
איך הרגשת?
"זה היה בעיקר עצוב. אנחנו פחות פחדנו, אבל היו איתנו חבר'ה אמריקנים שנבהלו יותר. אנחנו, נראה לי, כבר יותר חסינים, אבל כן היה שלב של הסלמה שמישהו מהמפגינים רב עם אחד המאבטחים והתחילו צרחות אימה. אנחנו ישבנו באולם, הצרחות הגיעו מהיציע, והיה לי תסריט בראש שיזרקו עלינו רימון מלמעלה. חודשיים לפני כן הייתי בפיגוע בנחלת בנימין, חגגתי יום הולדת במסעדה ליד, והתסריט שזה אולי אירוע ביטחוני כבר פחות נדיר מבחינתי, זו אפשרות.
"בכל פעם שקפצה קבוצה המאבטחים פינו אותה, אבל היו עוד שתולים בקהל וזה נמשך לאורך כל הפרק הראשון. בקושי צפיתי בו, וגם שאר הקהל, ומה שהכי כאב זה שרבים מהקהל קמו ויצאו, כי לא היה להם כוח לזה. הפריעו להם לצפות בסדרה, פשוט הרסו הקרנה של יצירת אמנות. היה רגע מטורף שהתחילו לקפוץ חבר'ה ממש שהיו לידנו וצעקו 'פרי פלשתיין' ושאנחנו רוצחים, ודברים נוספים בצרפתית, ובדיוק באותו הרגע התחילה סצנה של שרה וינו שמספרת את הסיפור שלה בשואה, וזה היה ניגוד מטורף. הסתכלתי עליהם וחשבתי על סבתא שלי, אם היא היתה יודעת שככה צועקים עלי..."
פסטיבל בינלאומי יכול לפתוח דלתות לחו"ל. יש מחשבה על זה?
"תמיד", היא צוחקת. "כרגע אני בשנה השלישית בלימודים, אבל זה כן משהו שמתחילים לחשוב עליו ולפתח, ועוד נתקדם עם זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו