בכל עבירת מין יש פוגע ויש קורבן, אבל מוזר - לפעמים הנפגעים והנפגעות נשכחים. קחו לדוגמה את הסיפור שמסעיר את החדשות בימים האחרונים: פעיל ידוע במחאה נגד הממשלה נצמד לשוטרת מג"ב במהלך הפגנה שהתלהטה. האירוע צולם והופץ, הוא נעצר בחשד לביצוע מעשה מגונה, ומאז מוטרדים באולפנים מהטרדה מינית אחת ספציפית ומדווחים עליה מדי שעה.

כתב המשטרה יוסי אלי דיווח בערוץ 13 כי הלוחמת שהוטרדה הזדעזעה כשנחשפה לסרטון. "היא מרגישה מאוד מובכת מהסיפור. מדובר בעבירות מין בפרהסיה המיוחסות לחשוד, שהוא ביצע בה תוך כדי העבודה שלה - מעשה מאוד חמור לעיני כל", הסביר אלי, בעת שבחצי מהמסך הוקרן המעשה המגונה בלופ מתמשך, שהעצים את התנועות קדימה ואחורה ונראה כסרט פורנו משונה. "הנה, הוא מתחכך", הדגיש המגיש יניר קוזין בשעת צהריים מוקדמת.

הטרדה - כן או לא?

וככה ניהלו עוד ועוד דיונים על המקרה. האם זו הטרדה, כן או לא? האם הסרטון בושל? למה היא לא התלוננה בזמן? מה הקשר הפוליטי? אבל היי - האם מישהו התעניין איך זה גורם לה להרגיש כשמשדרים בכל הערוצים את "הפגיעה המינית החמורה" ומנתחים את רמת החיכוך ואת התחושות שחשה, ובעצם מחזירים אותה שוב ושוב (כמו גם נפגעים אחרים, שעוברים תקיפות זהות מדי יום) לסיטואציה שהיא היתה שמחה לשכוח?

מי שצפו אתמול בערוץ 14 - הערוץ הכי שמרני בסקאלה - קיבלו את תיעוד החיכוך עשרות פעמים, בכל תוכנית ובכל מבזק. שרפו על המקרה הרבה שעות שידור, ולרוב השתמשו בעבירת המין כדי להשחיר את המחאה כולה.

נגיד, נאוה בוקר ישבה בבוקר אצל עודד מנשה ועדן הראל, והביעה דאגה מכך שהעבריין לא ייענש, כי האכיפה בארץ בררנית. כן, אותה נאוה בוקר שבכהונתה בכנסת העניקה פרס הוקרה לאיל גולן - למרות כל מה שידוע עליו בענייני עבירות מין.

הבעיה שלנו, כחברה, היא שבמקום לדעת כיצד להכיל נפגעי תקיפה מינית, אנו משתמשים בהם ככלי לניגוח פוליטי או חברתי. זווית הראייה כמעט אף פעם לא מביאה בחשבון את הקורבנות, אלא בדיוק להפך. נהוג להשתמש בכאב ובטראומה שהם חווים כדי לבסס בעזרתם נרטיב, לעשות שיימינג או לסגור חשבון עם התוקפים, המשטרה, הקהילה או הקורבנות עצמם. תלוי בפוזיציה.