התסריטאי והעיתונאי ב. מיכאל ("זהו זה", "קרובים קרובים") הלך לעולמו

התסריטאי והעיתונאי מיכאל בריזון, הידוע בשם העט ב. מיכאל, הלך לעולמו אמש (רביעי) בגיל 77.

בריזון, מי שהיה ממייסדי "חבורת זוארץ" המיתולוגית, שנודעה גם בכינוי סחב"ק (יחד עם אפרים סידון, חנוך מרמרי וקובי ניב) חתום על לא מעט מיצירות מופת בטלוויזיה ובעיתונות הישראלית בהן, כאמור, "ניקוי ראש", "קרובים קרובים" וכמו כן המדור הסאטירי "זו הארץ" בשבועון "העולם הזה".

ב. מיכאל החל לכתוב בעיתון "הארץ", ובהמשך ב"ידיעות אחרונות", ואמון על טקסטים ביקורתיים, שנונים וחריפים לגבי נושאים פוליטים, מדיניים, בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני והקשר בין דת למדינה.

כתיבתו אופיינה בחריפות, שפה גבוהה ועוקצנית, עם ביקורת רבה שהופנתה נגד מדיניות הממשלה והשליטה של ישראל באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה, ונגד הימין והמתיישבים. התבטאויותיו גררו גל של גינויים נגדו.

בשנת 2015 חזר לבמה עם תוכנית הסאטירה "רואים ת'סוף", שכתב עם אפרים סידון בבימוי מוטי קירשנבאום, ועם הצגת היחיד "מתחזקים" בתיאטרון החאן הירושלמי, גרסה מחודשת למחזה "סמינר חוזרים בתשובה" בכיכובו של אלכס אנסקי. במאי 2021 היה בין החותמים על מכתב לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שקרא לחקירה עצמאית של המדיניות הישראלית בשטחים. אחיו היה חבר הכנסת לשעבר ממפלגת "שינוי", רוני בריזון.

"כל מה שהוא פרסם בעיתון הייתי גוזר ומתייק", אומר הבוקר אלכס אנסקי ל"ישראל היום". "הוא היה אדם דתי וירא אלוהים, בקיא מעין כמוהו בתולדות השואה, היה מבקר חריף, אולי החריף ביותר והפוגעני ביותר לגבי הצביעות של האנשים החרדים והמאמינים כמוהו, במסעות לאומן, ובהשתטחות על קברי צדיקים.

"הוא היה הכותב החריף ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת, תמיד בכמה דרגות יותר חריף מהאחרים. הוא המציא את המילה "טראמפולינה", כשכתב על דונלד טראמפ ועל רעיונות הטרנספר שלו, הוא היה מבריק בכל מילה ובכל מחשבה. היה מניח תפילין בבוקר וחוזר לשנינויות שלו. סטיריקן שנון, מוכשר ומקורי מעין כמוהו. חבר קרוב שלי. שיחקתי בהצגת היחיד שכתב וביים ורצנו איתה קרוב ל-300 פעם".

קובי ניב, חברו של בריזון ל"חבורת זוארץ" סופד לו: "בשנת 71 אולי זה היה. אחרי שבמשך שנה כתבתי טור סאטירי בעיתון הסטודנטים הירושלמי של אז, 'פי האתון'. אחר כך הצעתי לעורך אז, אברהם גל, לערוך מדור סאטירי בעיתון. אברהם הסכים וחיפשתי כותבים. את פרויקה (אפרים סידון) דומני שכבר הכרתי קודם לכן, ואז אברהם גל, שלמד אז כמובן משפטים, אמר לי 'יש אצלנו מישהו, דתי, אבל בסדר'. וככה הכרתי את מיכאל בריזון, שהסכים לכתוב במדור תחת שם העט ב. מיכאל, כדי שהוריו הדוסים לא יידעו שיצא להם בן עוכר ישראל. והשם נשאר.

"הפכנו לחברי נפש. גרנו יחד באותה דירה שכורה, עשינו יחד את 'זוארץ' ואת 'ניקוי ראש', נסענו ביחד למסע בן כמה חודשים בארצות הברית ובצפון אירופה, אבל בהמשך הדרך נפרדנו דרכינו. עכשיו, אתמול בלילה, הוא מת. וכמו שכתב כבר המשורר נתן יונתן, גם אני חש שאלו הם 'הנעורים שבאו פתע אל סופם'".