עלילות דם: כשקומדיה מהוללת בנטפליקס מעתיקה מאל-ג'זירה

בסיום הצפייה בשמונת פרקי העונה השנייה של "מו" – המכונה "הסדרה הפלשתינית הראשונה שלנטפליקס", הרגשתי כאילו צפיתי בסדרות התעמולה השקריות של יוצרים במדינות ערביות המשודרות שם ברמדאן; חיילים ישראלים שהורסים סחורה של ערבים – יש, בודקים בנתב"ג שמתנהגים בזלזול מכוון – יש, מתנחלים שגודעים עצי זית בחסות הצבא – יש, הצגת הקונפליקט הישראלי־פלשתיני בעין חד צדדית ללא דיון עמוק ברמה של גנון – יש. וכל עלילת הדם הזאת מתוארת רק בפרק השמיני והאחרון.

הסדרה הקומית, למי שלא עוקב, מתרחשת בכלל בארה"ב ועוקבת אחר מוחמד (מו) ניג'אר, פלשתיני מוסלמי מהכפר "בורין" ליד שכם, שהוא ומשפחתו הגיעו ליוסטון, טקסס כפליטים מכווית וחיים בה ללא מסמכים. הוא עצמו מוצג כלא יוצלח, רגיש בעל לב טוב, שמנסה להסתדר בחיים ומידרדר לקומדיה של טעויות.

התסריט נכתב על ידי מוחמד עמר – אחד הסטנדאפיסטים הערבים המצליחים באמריקה (שגם משחק בתפקיד הראשי) יחד עם ראמי יוסף – סטנדאפיסט כוכב בזכות בעצמו זוכה גלובוס הזהב על הסדרה הקומית "ראמי".

העונה הראשונה זכתה לשבחים וגם בארץ היו מי שטענו שמדובר בקומדיה איכותית ועמוקה. גם אני חשתי כך; היא זורמת, חכמה לפרקים ומעלה חיוך. נכון, דעותיו עוררו חוסר נוחות בעיניים ישראליות, אך מו הוצג כנשמה טובה והיוצרים לא חששו להוסיף גם ישראלי לעלילה חבר בפרלמנט המקומי שמתווכח בחינניות עם הגיבור על למה זה לא בסדר לגנוב לערבים את החומוס ועל זכות השיבה.

הקו הקומי המוצלח ממשיך גם לעונה שנייה בה מו (מכאן ספוילרים קלים) מנסה לשוב לארה"ב אחרי שנחטף למקסיקו. הוא עוזב את בית אמו, לומד לעבוד לצד אחיו האוטיסט וסיפור האהבה שלו עם יפהיפייה מקסיקנית מקבל טוויסט כשהיא עוזבת אותו ומתחילה לצאת עם שף ישראלי.

אבל משהו בטון הביקורתי כלפי ישראל הפך חריף יותר הפעם. העונה הנוכחית נכתבה אחרי טבח 7 באוקטובר אבל מסתיימת יום לפני כן. היוצרים עמר ויוסף לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. המסע של מו לעבר הגרין קארד המיוחל אמנם שזור בהומור, אבל הוא והמשפחה, ששואפים להגיע ולבקר ב"פלשתין" ומצליחים בכך בסופו של דבר. מדובר באלגוריה של נרדפים ומדוכאים כאילו שבמינימום למטבע אין שני צדדים.

אף אחד לא מעז להזכיר אפילו לרגע את חמאס – או חלילה את הטרוריסטים מיהודה ושומרון. או מנגד את העובדה שבישראל חיים מוסלמים ישראלים אוהבי ישראל.

בראיונות לקראת צאת העונה הנוכחית סיפר עמר כי הוא ביקר בארץ ב-2009. לדבריו הוא לא שונא יהודים. אתם יודעים מה? אני מאמין לו. בסדרה טוענת האם, יוסרה, שהם חייבים לאחיהם הפלשתינים להתמקד בזוועות שמתרחשות נגדם במזרח התיכון. זה בדיוק מה שהם עושים. במקום לנצל את הפלטפורמה העולמית של נטפליקס ליצירת דיאלוג מורכב, "מו" בוחרת להישאר בגבולות הנוחים של נרטיב חד צדדי.

נכון, ליוצרים יש זכות מלאה להביע את עמדתם האמנותית והפוליטית, אבל הבחירה להציג מציאות מעוותת ופשטנית כל כך בפרק הסיום מעידה על חולשה יצירתית. במקום להתמודד עם המורכבות של הסכסוך, הסדרה בורחת למחוזות הסטריאוטיפים המוכרים והופכת דמגוגית אל-ג'זירה סטייל. זו לא רק החמצה אמנותית – זו עדות לכך שגם יצירה מבריקה יכולה להיכנע לפיתוי של תעמולה זולה. לא אתפלא אם הצופים בישראל ידרשו מנטפליקס להסירה.

"מו" עונה 2, נטפליקס