הרבה יותר מעוד ריאיון בטלוויזיה: כך הפכה עמית סוסנה לסמל של גבורה

כמעט קשה לצפות בריאיון ב"עובדה" שבו נשאלת עמית סוסנה אם זה בסדר להחזיר אותה לרגעים הקשים ביותר בחייה, כדי שתדבר ותספר עליהם. גם אחרי שסוסנה אומרת בפה מלא שהיא רוצה לספר על זה, עדיין מרגישים כמו בהצצה אסורה וכואבת מדי.

התיאורים של סוסנה הופכים את הכל, שוב, לחי. כולנו ראינו את זה בטלוויזיה, שמענו עדויות, אבל התיאור של המחבל שהוציא אותה מהארון הקטן שבו התחבאה בממ"ד, איך הרגיש הגוף שלה ומה קרה סביבה, הפך את זה להרבה יותר מעוד ריאיון בטלוויזיה.

הסרטון המפורסם שבו סוסנה הולכת, חצי נגררת, עם 10 מחבלים, סרטון שכל מי שראה אותו לא יכל שלא לדמיין מה עובר עליה. עכשיו אנחנו גם שומעים בדיוק את זה. "בהתחלה הם לא חשדו בי ועזרו לי ללכת, ואז התחלתי להשתולל. שיראו שאני חיה", היא מספרת. "שמישהו יבוא". מישהו, כמובן, לא בא.

ההטרדות המיניות הקשות שעברה, המבט על עצמה מול הראי בפעם הראשונה בשבי, החרדות והלבד.

ואחרי כל הפחד, הזעם, החשש, דווקא הרגע שבו היא נפגשת עם ישראלים אחרים, היה זה שאי אפשר לא לדמוע בו. נקודה של אור בתוך כל השפל, הרשע והזוועה."פתאום יש אכפתיות", אומרת סוסנה, "פתאום יש עיניים טובות". וכמובן, המשפט שהתפרסם בכל כלי התקשורת, כשסוסנה אומרת ללירי אלבג "את הצלת את החיים שלי".

עמית סוסנה היא משהו מיוחד. הגבורה שלה ידועה בכל רחבי תבל, למרות שעד כה נמנעה מלדבר בעברית. הריאיון שהעניקה לבן שני ו"עובדה" הוא מרשים, עוצמתי ומעמיק, והזכיר לנו כי גם מבין החטופים יש כמה יוצאי דופן - סמלים ומודלים להשראה. סוסנה היא אחת כזו. יש עוד כמוה בשבי. מוכרחים להחזיר את כולם.